דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

החוסר הזה,

בך,

במי שלא תהיה, בחיבוק הזה שיהפוך להיות זיון חפוז, כמו מתחזה, באיך שתסגור עלי מקדימה או מאחור, באיך שבא לי שתעבור חור חור, חור חור, באיך שאני צריכה את הדלק שלך בבוקר, שופך לתוכי, מטעין אותי.

תמיד זה בא בלילה כשאני הולכת לישון,

קטנה כזו בתוך המיטה הגדולה, מדמיינת את הידיים שלך, ואת השערות על החזה ואת הזין שלך, צריכה להרגיש את חום הגוף שלך, חודשים של שינה עם עצמי, לא זוכרת כבר איך זה היה כשישנתי לא לבדי.

תמיד זה בא בצהריים כשאני מסיימת את העבודה, ובא לי לחלוק עם מישהו את מה ואיך שהיה, בעניין החדש שנוצר, בחיים, בלחץ של הבר מצווה עוד רגע נושף בעורפי, ואז אני נזכרת שעוד אין אותך, שאין לי ממש את מי, שלא בא לי לשתף אף אחד שהוא לא מדוייק לתשוקות שלי, לאש ומים שאני, למי שאני,

הלב שלי פתוח, הגוף סגור וזה שילוב מעניין שאני עוד בודקת אותו, בעיקר בנפש שלי,

תמיד זה בא בבוקר כשאני מתעוררת שוב לבדי, ואז בצהריים ובלילה

וגם בין לבין כשאין לי אותך

בתוכי.

* כמיהה *

היום לפני 23 שנים נעלמת לי,

קשה לי עד עכשיו להסביר לילדה הקטנה שבתוכי, לאן הלכת ומתי ואם תחזור, אני חושבת שלמרות ההגיון והשכל שלה, היא עדיין מחכה,

מנסה להבין איך זה קרה, איך לא הבנתי שאנחנו עם הפנים לסוף ולא להתחלה ואין לי מושג איך עם כל החוכמה שלי פספסתי את זה וזה בא לי כמו סטירה מצלצלת, רועמת, הפוכה, רגע היית פה ונלחמנו, וטיפלתי לך במים שיצאו לך מהפצעים ברגליים, רגע הכנתי לך פתיתים צהובים מידי לטעמך ועדיין אכלת בצחוק משועשע בעיניים ורגע אחרי הכרחתי אותך להכניס משהו לפה באשפוז ההוא שממנו כבר עצמת לתמיד את העיניים, רגע תכננת איתנו תוכניות של מישהו שיש לו ים שאיפות ורגע אחרי ראיתי אותך בוכה לעצמך בידיים, צריך עזרה לקום מהאסלה, לא יוצא החוצה מהבושה,

יש כאב שאין לו זמן, הוא אל מותי, למרות שכבר קשה לי להעלות את הפנים היפות שלך בתוכי, אפילו הצחוק המתגלגל שלך שהיה מקדם את כל מי שנכנס לבית שלנו, אפילו הוא, כבר לא מקדם אותי,

יש לי רצון כל כך גדול לשים עליך ראש, לשמוע עוד פעם אחת את "הנסיכה שלי" שהיית קורא לי, רצון לשטוף את הבית עם החפיף שהיית מחייך וקורץ לי, לטעום את המרק הזה שהיית מכין שהיה הכל חוץ ממרק קליל ששותים, יש בי רצון כל כך חזק לחזור לזמן שהייתי שלך, שהייתי של מישהו, שהייתי פשוט. פשוט היתה כך יכתבו לי יום אחד על המצבה, לך כתבו משהו על יסורים ועוד כמה פסוקים מאשת חיל או משיר השירים, היה מספיק לכתוב שם "היה אבא שלה".

בא לי לראות אותך עוד פעם אחת כועס כשהייתי מפריעה לך לשמוע חדשות, בא לי לראות אותך שוב מכין לי את השיעורים כשקשה לי ועצוב, בא לי ללחוש לך דאדי שלי הכי טוב בעולם, כמו שהייתי לוחשת לך רגע לפני שתמות, בא לי שתרים אותי עם הכף של הטרקטור שלך שוב,

אני כבר לא הולכת אליך, השיש הזה הקר הוא הכי רחוק מהחום שלך שהיית, מהגוף הגבוה, הגדול, מהיופי הזה, מהחיוך הצחור, מכמה הייתי אוהבת לשמוע אותך מבדיל בין קודש לחול, מניח תפילין, מקדש בקול שלךהנעים, מכמה שהיית אדם שחולם חלומות בהקיץ, רגליים על הקרקע, ראש בעננים, בדיוק כמו שגידלת אותי להיות, להאמין.

בא לי להרגיש שלך שוב, בא לי להרגיש אותך שוב. בא לי להרגיש שוב.

 23 שנה שאני כבר לא קטנה.

* כאב חשוף *

לסקס

אוהב, עוטף, מענג, כואב, מאיר

התגעגעתי לתחושה הזו שאתה גוהר מעלי ומתחתי, מאחורי ומצדדי וממלא אותי

התגעגעתי ללשון שלך בתוכי ולידיים ולשניהם, התגעגעתי לסקס ארוך כזה, לא ממהר, לסקס שעושים באהבה, בחיבור רגשי מלא,

כל כך הרבה זמן עבר מאז שנתתי שיאהבו אותי, את הגוף הרך האהוב הכמהה, הרטוב, המשתוקק, שלי,

כשהייתי נשואה הייתי עושה יותר סקס מאשר עכשיו כשאני גרושה, לא מצליחה להבין את עצמי, למה אני נמנעת? למה אני מונעת מעצמי?

כשאני חושבת על זה הפעם האחרונה שנתתי שיאהבו אותי כמו הגעגוע שיש לי עכשיו היה איתך, בלילה שישנו יחד לפני חצי שנה, אחרי מערכת יחסים של חודשים ארוכים שהיתה במקביל לנישואים שלך, האחרון שנתתי לו לפתוח אותי לאורך ולרוחב, לטעום אותי מכל כיוון שלך טועמת אותך, היית אתה, שאהב אותי כ"כ ועדיין, שאהבתי אז בריפוי שהיית בשבילי וטיפה עוד עדיין, שהיה לי בית כשהתגרשתי במקביל לבית שלו, שסיימתי את הקשר איתו כי לא רציתי להיות יותר במעגלים של כאב, שלא רציתי יותר להסתפק בפירורים, שלא רציתי יותר לפרק לעצמי עוד ועוד קווים אדומים וגבולות מהלב שלי בפנים,

אתה חושב שהמשכתי הלאה, ובאמת המשכתי הלאה, וכבר היו לי עוד גברים אחריך שניסו באמת שניסו, אבל הגוף שלי עוד סגור בתוכי, הפרידה ממך אחרי הגרושין שלי, היא אחת הדברים הכואבים, ואהבת אותי כמו שלא הכרתי שיכולים, והכל מנגן לי את הזיכרונות ממך, כל עץ של שקדיה, כל טיול בגשם, כל פרדס של תפוזים, אפילו הקליניקה שלי, על הספה הסגולה כשבחוץ יושבים מטופלים, הכל מנגן לי אותך, איך הייתי יונקת ממך, מהסנטר, מהאף, מהתנוך, מכל הפנים, איך הייתי נרדמת עם הפיטמה שלך בפה שלי ואתה היית נושם בדממה, מתמוגג מהאישה, תינוקת הזו שקשורה אליך, שדוממת עליך ברוגע כזה של דממה, נושם כ"כ לאט כדי לא להעיר אותי, ולפעמים אתה מתקשר גם היום, כשהאהבה שלך גואה ואני אוהבת אותך לרגע שוב ואז חותכת ממך שוב לבלי שוב ונעלמת שוב מהרדיוס שלך,

אתה לא תופס לי את הלב והוא פתוח לאהוב בעוצמות שרק אני מכירה, אבל את הגוף? את הגוף אתה מסתבר עוד תופס, ואני מחכה כבר שזה יעבור, שאני אתן שיאהבו אותי, כמו שאני אוהבת, כמו שלימדת אותי, כמו

שאני ראויה.

* זכרון*

זה תמיד מתחיל בלתת את המספר שלי, או בלקחת את שלך, אני נמנעת מזה בכל הכוח שלי, כמו שנמנעים מנפילה,

זה תמיד ממשיך בחיבור הזורם שיש לרוב, לכל השאלות, להתעניינות, לסימני הצחוק עם הדמעות בהודעות, זה תמיד נגמר בהודעה קולית בכמה שהקול שלי מחרמן, מתוק, כשאני נכנעת אני יודעת את כל זה, כלום לא חדש, כמו נידונה לסוף ידוע מראש,

כשאני נכנעת אני מכניסה אותך לחיים שלי, עונה על כל השאלות, מרגישה אם הקול שלך גם, עושה בתוכי מין געגוע כזה רחוק, ורק אם כן ולפעמים גם אם לא, כנראה כדי לרצות, אני נפגשת איתך, לרוב לדעת כמה זה יהיה קרוב וזורם וכיפי וקרוב, סביר להניח עם חיבוק כזה חופן, בודק, ממשש מיד מידי מאוד, כנראה שבלי שתבקש, מבלי שאני אבין כמה מהר הידיים שלך עלי מטיילות,

כשאני נכנעת אני מסכימה לך להנות מכל מי שאני, אנרגיה מופלאה של אישה שהיא קטנה וזונה, מאהבת וחברה, שכולה טוב כזה מסקרן, נעים, עוקץ, מאיר, מתוק, עם חיוך שלא משאיר לך הרבה מקום לדמיין איך זה מרגיש להיות בין השפתיים שלה, הן וגם הן, אלו שתיכף תבדוק מקרוב,

כשאני נכנעת אני אוהבת אותך מהפעם הראשונה כאילו היית אבדה שלי שפתאום חזרה אלי מרחוק, אני מתמסרת אליך, לרצון שלך,

וכל הזמן הזה הילדה הקטנה שבתוכי חגה הלוך ושוב, אוספת סימנים, כמו פותרת את חידת היותך, מתבוננת באישה הזו הנפתחת, הנלקחת, הנאהבת בלי בושה, כמו מתוך זום אווט מסמנת שדות מוקשים שקופים לעין שלך, אוטמת את העיניים, כשאתה עולה עליהם אחד אחרי השני, כשאתה מרוכז מידי בעונג שלך, או לא מעניק לה חזרה אהבה מספקת, מספיקה, לא מתעניין בי ובה, או לוקח במהירות מידי שמציפה בתוכי הרים של בושה,

איבר אחרי איבר הכל קורס כ"כ מהר, בין המילים של לפני, למעשים של היום, לפיצוצים של מחר אני חותכת ממך כ"כ מהר, שגם שנה של חיזורים, של הודעות אוהבות של בקשות חוזרות ונשנות, לא יכולות לתקן את מה שכבר, את מה שכ"כ רצית, שהיה בידיים שלך, לרגע אחד עוצמתי שעבר...

כשאני נכנעת אתה מאבד אותי לפני שהספקת בי ממש לגעת, משאירה בך רצון כמהי להכניע אותי,

שלא יתמלא

אף פעם.

* היפכא מסתברא *

בדייטים,

איך לספר על מה שאני אוהבת, על מה שאני צריכה,

על האופן בו אני חייבת שהוא ירים אותי בידיים שלו, ליטרלי, על איך שאני אוהבת להרגיש קטנה, מוגנת, עטופה,

אני תמיד מתלבטת כשאני נפגשת עם גברים רגילים, איך לתווך להם את האופן שבו אני מתמסרת, את זה שזה לא לגמרי בשליטה שלי, שזו מין שפה של גוף ונפש שגדולה מרצוני, על איך לתווך להם את החוזק שלהם שאני צריכה, את הכאב שנלווה לעונג שנלווה לכאב, את הסימנים שלך שאני אוהבת, על הגוף, על הכוס, על הלב,

אני תמיד מתלבטת בדייטים איך להסביר שאני מחפשת דאדי, גבר שיעטוף אותי, שיעניק, שיגדל, ואז גם שיזיין אותי, בלי עדינות ועם עדינות, כמה שיותר, איך להסביר את זה מבלי שזה ישמע שאני מסובבת במקרה הטוב או עם תסביך אב במקרה הרע,

גברים רגילים שנמשכים אלי, למראה, לרגישות, לחכמה, לשמחה, שלא יודעים שממש מתחת לכל הכסות שלה שוכבת לה דרוכה לילית ערה שרק מחכה ללמד אותם את מה שהיא צריכה, את כל הסטיות שלה, את הקינקיות, את הראש המפותל, הפתוח, הרעב, להכניס אותם לעומק הרטיבות שלה, לעומק העונג, לעומק הכאב,

איך לספר שאני צריכה שהוא יקח ממני מבלי שאני אתן? איך לספר שאני חייבת קשר אמיתי, חם, דואג, כדי להתמסר, איך להסביר שזה לא שהם יתאהבו בי זה זה שאני לא אבלע לתוכם ואז אבהל, איך להסביר שבא לי שהוא יזיין אותי כשאני עם מוצץ? איך להסביר שאני אוהבת שהוא בהכי גבר שלו, משתמש, לוקח, בועל, ובמקביל ממש הוא הכי גבר שלי דואג, מענג, עוטף.

איך להסביר את כל הפנטזיות שלי שרצות לי בתוך? את המילים שאני רוצה שהוא יאמר לי כדי להעיף לי את הראש? איך להסביר לו שאני כותבת ארוטי? חם, רטוב מאוד, איך להסביר שאני מפרסמת תמונות שלי, איך להסביר שאני גם שומרת שבת, במקביל לכל זה, איך להסביר שאני כל הדברים האלו ועוד יותר ועוד,

איך להסביר את כל זה? בדיטיים עם גברים רגילים שרק רוצים לאהוב אותי, לשמור עלי קרוב,

אני תמיד מתלבטת.

* כזה *

להתגרש ממך באמת,

לומר לך לחזור לדירה שלך

בימים שלך,

ולא לחזור לבית שלנו, בימים שלי, מעוד יום של 500 ימי מילואים, של עיבודים של חיילים שבורים, עייף לחיבוקים קטנים, לנשיקות מהילדים, לאהבה שלי, לאהבה,

יום אחד יהיה לי אומץ לומר לך שאני לא באה לחופשה שסגרת לנו, ארבעה ימים של הכל כלול, עם אחיות שלך וההורים, של כל המשפחה, שאני כבר לא חלק, שבא לי לבד, את כל ארבעת הימים האלו, נהנת מהחופש שלי, מלהיות חופשיה, כ"כ 

יום אחד יהיה לי אומץ להפריד את החשבון שלי משלך, לסתום את האוזניים לכל ההפחדות שלך, לכל הפחדים שלי, להיות מוכנה לירידה הזו שתבוא, שבטוח תבוא ואז גם לעליה,

יום אחד יהיה לי אומץ לתת לך לטוס עם הילדים כמו שבא לך, בלי להצטרף אליך, בלי להיות כל הזמן כמשפחה, לתת לנו את זמן האיכות, כל אחד, של עצמו כהורה, כמו שמן על מים, בלי לערבב כל הזמן לתמיסה,

יום אחד יהיה לי אומץ לפתוח את הלב שלי לאהבה חדשה, עוטפת, חודרת, מחייה, בלי להרגיש שאני בוגדת בך, גם עכשיו כשאנחנו גרושים, בלי להימנע כל הזמן, בלי לברוח, בלי להתמלא באשמה.

יום אחד יהיה לי אומץ לעבור לדירה שלי ששכרתי כבר לפני חודשיים והיא מחכה לי בדממה, שאני מרהטת אותה אט אט, בקפידה, מנסה להתאים את שברי חיי, סדק לסדק ולראות את כל התקווה שבאה, שכבר בדרך, מתקתקת על לוח ליבי, את כל התקווה,

יום אחד יהיה לי אומץ להתגרש באמת, ולא רק להכות על חטא, 

בנתיים אני בעיקר

מרצה.

* סוף דבר הכל נשמע *

אישה כזו,

שהיא הטיפוס לסטוץ,

כזה חפוז ורטוב,

כזו שלא צריכה חיבור

שלא נשארת בקשר ולא רוצה בכלל קשר, ומה שבא לה ממך זה רק פירור,

לפעמים בא לי להיות כזו שעונה כן, כן פשוט, לכל אותם הגברים שכותבים לה ושולחים לה ומוצאים בעיניה חן, ובא לה, באמת שבא לה שילקקו אותה ולה שעות, ויגמירו אותה בקולי קולות והיא תגמיר גם כן, בתוכה או עליה, איפה שבא לו ומוצא בעיניו חן...

אישה כזו שמה שמעניין אותה זה שרק יזיינו אותה, מכל חור ובכל חור, שנהנת להתמסר, בלי לחשוב על מחר, על אתמול, על ההווה, על מי היא היתה, מי היא עכשיו או מי היא תהיה.

לפעמים בא לי להיות אישה כזו שנופלת אחורה ונותנת לכל אותן ידיים שריריות לתפוס אותה, לעטוף אותה, לפנק אותה, בלי לחשוב על כלום, בלי להיות כלום, בלי להחזיק כלום,

רגע לפני שהיא על

הקצה.

* יום אחד אולי *

בגבר הזה שיהיה בו את שני הקצוות שלי, שיאחז אותם ואותי, בריסון כזה, פרוע, חופשי.

בסוף זה תמיד נופל שם, באחד הזה שישיר לי את שיר השירים, שיביא לי תורה לבית, את רבי נחמן, את התניא, את הזוכרא שלי שימלא בי נקבים נקבים רוטטים רטובים...וממש במקביל ימשול בי כשלו, ויקח אותי כשלו, וינעץ אותי למקומי תחתיו, כשלו,

בסוף זה תמיד מתחיל שם, בגבר הזה שיחכה לי אחרי המקווה, זוהרת כמו ביום היוולדי, ויעשה איתי אהבה ברכות ובעדינות של קדושה ואח"כ יזיין לי את הצורה, גם באמצע הלילה, גם כשאני לא מוכנה, גם מתוך השינה,

בסוף זה תמיד הפער הזה בין האש בעיניים, שאני מחפשת, אש של אמונה, אש של נשמה גבוהה, דיבורים של נצח שבנצח, של עומק רוחני שמבין שמתחת להכל אין שם אני, אין הוא, אין שם טוב ורע, אין אתה, יש רק אחד מהכל, מהחושך, מהאור, אחדות של ניגודים, מהות של אהבה אחת שלמה.

לבין הגוף הזה, אוחחח, הגוף הזה, המשתוקק, המבעבע, המתעתע, היצרי, הנוזלי כ"כ, הרך, החם, הרטוב, הנאחז, המתמסר, הנלקח, הנכבש, הכנוע, הנשלט, השולט בי, האוחז בי כ"כ.

בסוף זה תמיד החיבור הזה שאני מחפשת, שלרגעים נראה שהוא לא קיים, שאני לא קיימת, שיש בו קדושה של שבת ובית כנסת ודף גמרא משותף ורגע אחרי או לפני, באמצע הכלים, הטחה של הראש על השיש וחדירה מאחור בלי עפעוף, בלי היסוס, בלי רתיעה, בשייכות מוחלטת, בציות,

במבט.

* "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" *

הייתי בטוחה שתוך רגע, ממש, תוך שניה, יגיע הגבר שלי זה שחשבתי שלו אני מחכה, ואיך שהוא מאז עוברים הימים ואני מגלה שהוא תמיד היה שם, הגבר שלי, הוא לא הלך לשום מקום, גם כשאנחנו גרושים, גם כשהוא כבייכול כבר לא שלי ואני כבייכול כבר לא שלו, הוא עדיין זה שמכין לי את הפיתה המושקעת שאני אוהבת, ועדיין זה שממלא לי אוויר בגלגלים ומטפל בילדים, ועדיין זה שקונה לנו בדיוק דירה חדשה איפושהו, כי יש כבר יותר כסף ואנחנו יכולים, כשהתגרשתי חשבתי שאני לא אוכל לחיות בלי זיונים, שאני רוצה את התשוקה שלי בבית שלי ולא לקושש אותה אצל אחרים, ומאז אני הכי פחות מזדיינת ממה שהייתי כל החיים, אישה שהיא המיניות עצמה, שזקוקה לזיון של הבוקר כמו אוויר לנשימה, ממשיכה לוותר עליו, כל בוקר, מאז שהיא מותרת, כבר מעל לשנה, לפעמים אני מנסה להיזכר למה התגרשתי, לפעמים אני שוכחת, או בכלל כבר לא מבינה, אני רואה את הגבר הזה היפה כ"כ,  המוצלח כ"כ,  הטוב כ"כ,  שאוהב אותי כ"כ,  ואני מנסה להבין עם עצמי, מה היה לי רע? ורגע לפני שאני כועסת על עצמי נורא, אני נכנסת לכלוב ופשוט קוראת את מה שכתבתי פה לפני שהתגרשתי, לפני שנתיים ויותר, כשהייתי כואבת את עצמי לדעת פה בלי הפסקה, ואז אני לפעמים גם דומעת ונושמת ומבינה שמה ששיחרר אצלי את הכאב מולו זה עצם הגרושין עצמם, זה שאני לא מאשימה אותו יותר בכלום, זה שלקחתי אחריות על עצמי, לגמרי, בלי להשליך עליו או על אחרים, בלי כעס ובלי אשמה. כשרק התגרשתי חשבתי שאני לא אוכל לחיות בלי בעלי לשעבר, לא אוכל לחיות גם בלי הגבר שלי זה שיבוא, החדש, לא אוכל לחיות עם עצמי לבד, וטעיתי, אני לגמרי יכולה, חיים טובים, מלאים במשמעות ועשיה, אני לגמרי יכולה  לחיות עם היונק שלי כמה שבא לי, בלי הגבלה, זה לא באמת עניין של יכולה, יכולה אני יכולה, אני פשוט מבינה היום עוד יותר את מה שהבנתי גם אז,

שאני פשוט לא רוצה.

* רגע *

ששכחתי איך לכתוב, את המיומנות הזו, שפעם היתה כ"כ כ"כ השפה שלי, הריפוי שלי, הייתי חווה סיטואציות דרך הסיפור שהנפש שלי כבר היתה מספרת לי והראש שלי כבר היה מגדיר ומסביר, מרומם, משפיל ומאדיר. לפעמים אני נזכרת שפעם הייתי כותבת את עצמי לדעת, את חיי, את התלבטויותי, את כאבי, פעם היתה פה אישה שחלמה, כאבה, בכתה, דמעה, גנחה דרך ומבעד המילים הכתובות של הנפש שלה הרוטטת, המבעבעת, היפה, השרוטה, פעם היא היתה כותבת יום יום, לפעמים כמה פעמים ביום, כותבת את חלומותיה, סודותיה הכמוסים, את נבכי נשמתה. והיום זה נדמה שהיא כבר לא נמצאת בי, אותה האישה, היא חולמת כבר בשפה אחרת וחושבת בשפה אחרת, מאוננת בשפה אחרת, גונחת, נאנחת, משפריצה בשפה אחרת, מחור אחר, נפתחת, מפושקת, נלקחת בגניחות מתוקות, מנומסות שכמעט ולא נשמעות גם באוזניה שלה. לרגעים אני מתגעגעת אליה, מתגעגעת לחופש שלי שהיא היתה מספקת לי, פה באתר הזה, ליכולת להיות כל כך עמוקה וכל כך רדודה, כל כך זונה וכל כך קטנה, כל כך קדושה וכל כך קדשה, באותו הרגע ממש, במקביל. וזה נראה שקצת כבר בחרתי לי צד, וזה מרגיש כאילו השכל הישר אסף אותי, גברים נורמלים אוהבים אותי, סטיות שלמות מתיישרות בתוכי, מחכות לגבר הנכון, עם המפתח הנכון, שיפתח אותי בקול תרועה רמה, בקול דממה דקה, מתפתלת לצלליו.

* השקט שלפני הסערה *