דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

מנסה להבין מה פה קורה פה ולא מצליחה, זה כמו שהראש שלי מפגין, הגוף שלי מפנים והנפש שלי בעיקר עייפה, חודשים שאני בין אותן הזרועות של אותם הגברים, שאוהבים אותי, שמשתוקקים אלי, שהלב שלהם מתרגש לקראתי והזין שלהם עומד רק מלהריח אותי, או מלקרוא, אחד מהשניים מה שיותר קרוב ועם כל אחד מהם שוב ושוב אני לא מצליחה לגמור וזה לא שאני לא מנסה לשחרר את עצמי, ללכת לאיבוד בתוכם וזה לא שהם לא משתדלים, לענג, להגמיר, להרטיט, והגוף שלי מגיב כל כך, והרטיבות והחום שבו רק גואים וזה מגיע לפיק הנכסף, והקולות רק נהיים רמים ורמים ואז... כלום, קול דממה דקה, אורגזמה מיוחלת, נעלמת בשתיקה.

אני כ"כ אוהבת לגמור, אין דבר שאני יותר נהנת ממנו, להיות פתוחה כולי, כמו עוף פשוק, בהתמסרות מוחלטת בין הידיים או בפנים הלשון של הגבר שאני אוהבת, שאוהב אותי, אפילו בסטוץ חד פעמי, במעט שזה קורה, זה תמיד עם גברים שרק רוצים עוד ועוד ממני ואיתי, חיבורים מיוחדים ועמוקים שנמשכים ונמשכים, אבל הגוף שלי בשלו, והנפש שלי בשלה והנשמה שלי בעיקר סבלנית אלי, לכל העליות והירידות שאני חווה והדרך מסקרנת אבל בעיקר מעייפת אותי ואין לי בה עדיין יציבות ושלווה.

אני אפילו לא עסוקה בזה בתוך מעשה האהבה או הזיון או כשמזיינים אותי באהבה, אני משתדלת לא לחשוב על זה, לא לזמן את זה, לשחרר את הרצון לזה, כמו שעושים עם חרדה, מתוך הבנה שככול שאני אעשה מזה עניין זה יהפוך לעניין ואני באמת שלא רוצה, זה אפילו לא העיקר בשבילי, ואני כל כך נהנת ומתמסרת ומענגת ורוטטת ואהובה גם אם יש או אין אורגזמה מופלאה ועדיין כבר חודשים שאני לא גומרת, ולא משנה עם מי, יש קו שקוף עדין שמתוח בין כל הגברים שאיתי, איכשהוא הגוף שלי החליט כמו מצפן שהם כולם לא בשבילי,

אני פתוחה להפתעות שבעז"ה עוד יהיו, רבות וטובות, באנחות וגניחות מתוקות, אבל כרגע זה נראה שאם זה לא he'll yes הראש שלי לא מוכן לשחרר שליטה ולתת לי להתמסר למה ומי שלא יכול להיות שם עבורי לגמרי, ולא משנה הסיבה, הגוף שלי מציית לו והוא נפתח כולו, משתחרר, אבל עדיין, בחלק קטן, קטנטן, הוא משאיר בידי הראש את השליטה, ולרגע פצפון, בין ליקוק הלשון, לחדירה עוצמתית, לגניחה רטובה, עוברת לי בראש הסיבה של למה אני לא אקום איתו בבוקר, למה זה לא יסתדר, לא משנה כמה הוא ירצה, כמה אני רוצה, וזהו זה מכבה חלק בתוכי, את החלק שרוצה להתמסר עד בלי די, עד בלי גבול, עד שיכרון שחרור, עד אינסוף, עד התמזגות מיוחלת, מקודשת של הגוף, של הנפש, של הנשמה.

עם עצמי אני גומרת שלוש פעמים ביום, כמה שבא לי, מעלה לעצמי את אנרגיית החיים, ניזונה ממנה, מזינה, רוטטת לתוך היונק שלי, או לתוך האצבעות, בלי הפסקה,

עם גברים זה לא מצליח לקרות לי כרגע, לא משנה עם איזה פרטנר אני נמצאת, לא משנה כמה הם מנסים, לא משנה הסיבה, לא משנה כמה אני רוצה לגמור איתם, כבר חודשים,

שאני לא מצליחה.

* לא הזמנה *

שֶׁלֶט תָּמִים מַכְוִין לֵב שָׁבוּר רְסִיסִים רְסִיסִים,
בְּמִגְרַשׁ הַמְּכוֹנִיּוֹת הַשְּׂרוּפוֹת אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה,
רַק קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה נִסָּה וְנִשָּׂא לְעוֹלְמֵי עַד וְעַד עוֹלמֵי,
בְּמִגְרַשׁ הַמְּכוֹנִיּוֹת הַשְּׂרוּפוֹת, הֵדֵי צְרָחוֹת וּצְעָקוֹת, דְּמָעוֹת שְׁקוּפוֹת נִדָּפוֹת, תְּפִלּוֹת מִתְכַּרְכְּמוֹת, נִלְחָשׁוֹת, אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ, אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֶל...
שָׁם אֱלוֹקִים שׁוֹתֵק, אֶל
בְּמִגְרַשׁ הַמְּכוֹנִיּוֹת הַשְּׂרוּפוֹת
צִלֵּי אֱנוֹשׁ מְפֻיָּחִים, אֶצְבָּעוֹת שְׁלוּבוֹת חָזָק, לֵב שׁוֹתֵת דָּם, עוֹד לֹא מַאֲמִין שֶׁנָּדַם,
בְּמִגְרַשׁ הַמְּכוֹנִיּוֹת הַשְּׂרוּפוֹת רַק רוּחַ אֱלוֹהִים עַל פְּנֵי הַמַּיִם
מֵעַל תְּהוֹם,
עוֹד רֶגַע יִשְׁטֹף הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן, מִקְוֵה מַיִם חַיִּים,

זוֹרְמִים, מְנַקִּים
שׁוֹטְפִים, מְטַהֲרִים

אֶת תַּמְצִית הָרֹעַ

הָאֱנוֹשִׁי.

* " והאמת והשלום אהבו" *

אני מכירה הכי טוב,

הנה כאן כאב דחיה ישן וכאן וכאן הוא שוב חזר ושוב כיווץ אותי ושוב הסתרתי אותו ולא ראית,

וכאן כשחלית חרדת נטישה אחזה ולא הניחה,

פה פליאה על רוע העולם, הרבה לפני שהוא שב וצף, שב ושיתק אותי ולא מצאתי בי נחמה ולא היתה בי נחמה ולא היית,

ושם כשהם צחקו חוסר ביטחון נושן, ושם כבר קרא לך המנהל, זוכרת שברחתי זוכר שחיפשת? ואת החיוך שלך ושלי כשהסברת לי, כשעטפת אותי  וליווית

את הצלקות שלי אני מכירה הכי טוב,

כאן פחד אמיתי, קול דממה דקה, תחושת זיעה קרה, עת פשטתי בגד ועוד בגד ונותרתי עירומה,

ושם בושה רבה בגוף הרך, הנשפך, המתנועע בלי בושה,

פה אכזבה רבה שלא זכרתי, שהייתי אמורה, שלא מספיק היה אכפת לי, שהייתי צריכה,

וכאן אשמה רבה עת ברחתי לידיים שלו לעת ערב ולא ללב הטוב שלך, שלי, אז כשעוד היינו, אז כשעוד רצית ...

את הצלקות שלי אני מכירה הכי טוב,

דמעות רכות, שוטפות, אישה רכה לחשת לי אז, רכה מאוד, על כל הגובה שלך כזו עדינה, שבירה אפילו הוספתי בלחש, בלי שתשמע, כשראית אותי לראשונה אולי,

כשראיתי אני את עצמי פתאום,

במפתיע.

* ועיניי לאה רכות *

כל לילה אתה עובר לי בראש

אין לילה אחד שלא,

כל לילה אתה מכדרר אותי

את כל האורך שלי, לכדי כדור אחד קטן ומכניס אותו לתוכך,

כל לילה אתה מנשק לי את הראש, מתוך שינה, כמו שפעם אחת ברח לך ונישקת,

כל לילה אתה מזיין אותי כשבא לך ואיך שבא לך,

מתוך ערפילים של חלום, אתה מזיז לי את הגוף העירום וחודר אלי בדיוק כמו שמתאים לך, הגבר שיודע לפרק ולחבר אותי הכי מהר, הכי מדוייק לצרכים שלו, שאיך שהוא הם גם המהווים שלי, ועדיין למרות כל הטוב אני לא שוכחת שבעיקר פירקת אותי נפשית פעם אחר פעם, פירקת אותי עד שלא נישאר לך ולי, בך ובי שום טעם,

שגם כשהוא כותב לי "בואי" בלי הפסקה, גם כשהוא מצלם לי מה קורה לגוף שלו מהודעה אחת שלי, גם אז, אני מרשה לעצמי במקסימום רק להעביר אותך בראש שלי, להיזכר בידיים המקועקעות שלך, בזרם החשמלי ביננו, בכמה אתה מסוכן לי

כל לילה.

* ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו..." *

אני יכול לעשות משמרת לילה אצלך..."

אתה שולח לי את ההודעה הזו, מזניק לי את הלב בלי בכלל שהתכוונת...

המחשבות רצות לי על הפעם האחרונה שנפגשנו, לפני חודש בערך, על האהבה הזו שמילאת אותי בה, על האהבה שעשינו, הארוכה, הממושכת, ועל הזיון החפוז, האחורי, בן הכמה דקות, רגע לפני שנפרדנו ועלינו לרכב,

ימים אחרי עוד הייתי נוגעת בעצמי עם הזיכרון של הגוף שלך הולם בתוכי, עם הגניחות שלך, האנקות שלי, הרטיבות הזו המוטרפת, המילים שלך שסיננת כשהטוסיק שלי התחכך בך, התקמר לעברך, בלי הפסקה מקדים,

אני באמצע טיפול בזום, המחשבות שלי נודדות אליך, אל ההודעה הזו ששלחת, אל יתר הזיכרונות שצפים ועולים איתה, המטופלת שמולי קצת שותקת, אולי היא מעט מרגישה שבגוף אני מולה ובראש אני נמוך כבר, בין הרגליים שלך,

5 שעות אחר כן, אני מורחת אודם אדום על שמלת מיני, קצרה שחורה, שמה עלי ג'קט ג'ינס, למקרה שאקפא, נפגשת איתך בעיר שקרובה אלי, נמסה לחיבוק שלך, התגעגעתי אליך כל כך, זו פעם ראשונה שאנחנו יושבים יחד במסעדה, והיה כ"כ כיף ורגוע ונעים, לסושי החריף, הספייסי היה את הטעם שלך, וזה כ"כ הצחיק אותי המבט המשתומם, הנבוך שלך כשלקחתי את הסושי הכי טעים שאכלתי והאכלתי אותך, בידיים היישר לפה שלך ואז עוד אחד ומשם ללקק את האצבעות שלי מכל הרוטב הנוזל ומהרוק שלך,

4 שעות אחר כך אתה אצלי בבית, זו פעם ראשונה שגבר ישן אצלי מאז הגרושין, מאז בכלל, כל החיים, ואיכשהו משיחה תמימה, הידיים שלך הפכו קשורות לגב המיטה, הקטנים שלי ישנים, הבייביסיטר שוחררה לבית, אני יושבת מפושקת על הפנים שלך, השדיים שלי יוצאים מחוץ לחזיה, הפיטמות שלי מכווצות, רגישות, אדומות מהיניקות שלך, היד שלי מסיתה הצידה את החוטיני שאני לובשת, כשאני עולה ויורדת, גונחת, מתמוגגת, נאנקת, נמרחת על הפה, הזיפים, האף , הפרצוף, שלך, הלשון שלך מלקקת, חודרת, יונקת אותי בלי הפסקה, הגוף שלי נע ונד כשאני רוכבת, מזיינת אותך, זו פעם ראשונה שלי שאני קושרת גבר תחתי, פעם ראשונה שאני גומרת עם הפה שלך כשאני יושבת על כולך, זו אחת החוויות המדהימות לגמור בצורה הזו עליך, איתך...

3 שעות אחרי אנחנו לא מצליחים להרדם, כבר אחרי שחדרת אלי לפני כן, כשגמרת בקול, כבר אחרי מנה ראשונה של זרע שלך בתוכי ושוב... חיבוק תמים לפני שינה, מתפתח לזיון חפוז כזה, כמו בזיכרון הקודם בפתח האוטו, גם כאן, זיון מהיר, חזק, של שלוש בלילה, אני הפוכה על הבטן, אתה חודר אלי מאחור, מתנגח בי, הולם, סוגר לי את הפה עם כף היד שלך, נותן לי את האגודל שלך למצוץ בין לבין, נושך אותי בעורף, כמו החתולה שאני שאוהבת להיות בתנוחה הזו, מנה שניה של הזרע שלך בתוכי, נאקות שיוצאות לי עמוק מתוך הגרון,

שעה אחרי, הראש שלי עליך, על החזה, השפתיים שלך מנשקות לי את השיער, מזיזות שערות סוררות, כל הגוף שלי מקופל בתוכך כשאני נרדמת בשלווה,

שעתיים אחרי אתה יוצא לפני השמש,

משאיר אותי, אותנו,

אותך...

* מאחור *

כל כך כל כך תמימה,

על גבול הטיפשה,

על גבול ההוזה,

על גבול החסרת אחריות כלפי עצמה,

לפעמים אני מרגישה כל כך כל כך קטנה

על גבול השקופה

על גבול הבלתי נראית,

על גבול החיה באשליות או בלה לה לנד,

לפעמים אני מרגישה לא מותאמת לעולם הזה,

בטוב הלב שלי, באמון המוחלט, המדהים, הרגיש, הנכנע, המתמסר,

לפעמים אני מרגישה הכרת תודה כל כך, כל כך מלאה, שלמה, גדולה, מוחלטת לקב"ה, שכמו נותן לי יד ופוקח לי את העיניים, גם כשהן ממש עצומות, גם כשהן ממש סגורות, פוקח לי אותן לכדי חריץ, ואז עוד קצת, ואז עוד קצת, ואז המון...

מעיר אותי מאשליה, מאיבוד הכרה, מעילפון, מראה לי שוב ושוב כמה אני מושגחת, שמורה

בעדינות, ברכות, לאט, לאט

כמו מתוך חלום,

* יקיצה *

זוכר איך שנפגשנו בדלת של בית האבות? אני סיימתי יום עבודה מתיש עם הקשישים שלי ואתה בדיוק נכנסת לקבוצת ערב עם הצעירים,

זוכר איך מהרגע שהעיניים שלי נחו עליך בדלת, מהרגע שראיתי את הסומק של המבוכה שפשט בלחיים שלך כנגד המבט החודרני שלי חייכתי את ה חיוך שלי, זה הלא רצוני ואתה עוד יותר הסמקת, כבר אז ידעתי שמצאתי אותך ושיגעתי את עצמי לחשוב על תרוץ לפגוש אותך שוב,

זוכר איך יזמתי איתך פגישה ראשונה, הייתי בטוחה שאתה כבר נשוי ואתה היית סגור על זה שאני לא רצינית, ואיכשהו ממה שאמורה היתה להיות יוזמת התנדבות של הנוער שלך אצל הקשישים שלי, שאלתי אותך בתוך שניה בערך איך קוראים לאישתך וכשהשבת לשלילה כבר מיד התחלתי איתך, לא נרקמה שם בסוף שום התנדבות ושום יוזמה, תוך שניה וחצי רקמנו חופה ...

זוכר איך שמרנו נגיעה חודש וחצי? עד שדחפת אותי כנגד הקיר ונישקת אותי, לכמה שניות קסומות שלא חזרו שוב בחיים, שבגללן לדעתי התחתנו..

זוכר איך הייתי בהריון של פוני ובלי לדעת ומתוך הלחץ ממש במקביל התחלתי גם בדיקות פוריות, מהפחד הזה הלא ברור שהיה לי שיקח לי זמן להרות, זוכר את ההתרגשות הזו כשראינו אותה באולטרסאונד וכבר אז היה ברור שהיא קיבלה את האף שלך ולא את שלי החטוב 😄

זוכר איך כשקפצנו ברגע משני ילדים לחמישה, היית מסתכל על כולם בסלון, צמודים כ"כ בגיל, ממלאים את החלל הקטן הזה שהיה לנו לפני שעברנו לבית החדש, היית שואל אותי בזעזוע מבודח של מי הילדים האלו? ונשבע בצחוק שהם לא שלך...

זוכר איך גידלנו תרנגולות לביצי חופש? זוכר את שניצל שהסתובבה עם חזה ענקי כמו של סבתא עייפה,

זוכר את החממה שבנית לנו? את הפורים בו התות המתוקה בת השנה וחצי שלנו נעלמה, את הבהלה, ואיך מצאנו אותה בסוף בהקלה מהולה בזעזוע  נוגסת ורומסת את כל השרי בחממה...

זוכר כמה אהבתי אותך? עד היום אני אוהבת, גם עשרה חודשים לתוך הגרושין, אתה החבר הכי טוב שלי ולעולם תהיה, אנחנו יחד בעז"ה עד 120 , לעולם לא אשאיר אותך לבד, חגים, ימי הולדת, טיולים, לא משנה לאן החיים יקחו אותי, הסיפור שלי מתחיל בזה שיש לי אותך בחיים,

גרושים או שלא, מדמיינת אותנו בבוסתן שלנו, ידיים חרושות קמטים של שיבה טובה, מוקפים בילדים, בנכדים, בנינים שלנו, משפיעים את אור האהבה והנתינה שבנו, שעונים על בני זוג אחרים, אוהבים, שלמים ושמחים, משפחה אחת אוהבת, מתפללת בכל יום על השלום בבית הזה שבנינו, על הרכות בחיבור הזה המשתנה לנו לנגד העיניים, מודה על הדרך שלי איתך, אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, לכל החיים... בתוך תוכך אתה יודע את זה, בתוך תוכך אני יודעת שאתה מאמין...

מזל טוב גבר יפה שלי ושלא, עד 120 של חברות טובה, של הורות מפרה, של חיבור עמוק, של שמחת הלב, של צחוק, של חיים,

של טוב פשוט, פשוט טוב...

* הכרת הטוב *

אתה כותב לי, מתחנן, אין לך יום ואין לך לילה, אתה חולם אותי גם כשאתה ער, מרגיש את הגוף החם המפושק שלי תחתיך, מדמיין שאתה ממולל את הרטיבות החמה, הסמיכה, המטורפת שלי בין אצבעותייך, השפתיים שלי מתרחבות כמו גם העיניים בפליאה אין סופית, מהולה בכאב, כל פעם מחדש כשאתה חודר אלי, מועך אותי לקיר, היד שלך סביב הצוואר שלי כמו שתמיד היית, "ספרי לי" אתה כותב לי שוב, מחכה לתשובה שלי, ליחס ממני כמו מודה אני מלפנייך...

אני לא צריכה שתכתוב לי את זה, גם בלי המילים שלך, אני יודעת לבד, מרגישה,

כמו מכשפה ידעתי שהיום הזה יגיע, היום שבו תבין שאיבדת אותי, היום שבו תקלוט את המשמעות למה שהיה לך ביד, שהייתי לך ביד, כול כולי כמו פרח נדיר, כמו מושא התשוקות שלך, האישה שבשעת לילה מאוחרת היית מספר לי שהתפללת עליה, עלי, הגיעה עד אליך, בסתם יום של חול אחד, קדושה וקדשה, חול וקודש, כמו שרצית כל כך, ובעיקר אור זורח של אהבה טהורה, נקיה, שרצתה אותך כל כך, שנכנסה לבין הידיים שלך ולא יצאה משם למשך שנתיים, של און ואוף, של גירושים שלך, של גירושים שלה, של תשוקה ששורפת הכל, של אהבה שמעולם לא אהבתי כמו שאהבתי כשאהבתי אותך אז, לפני כולי, לפני הכל. כי חולת אהבה הייתי...

אני נזכרת בימים האלו וצמרמורת עוברת לי לאורך עמוד השידרה, נזכרת איך כמעט איבדתי הכל בשבילך, נזכרת איך רק עם הפנים שלך הייתי גומרת כשהייתי נוגעת בעצמי, אבל לעולם, לעולם לא כשאני איתך,

כמה פצעים חרכת לי בנפש, כמה עבודה רגשית אני עושה עם עצמי לרפא את הכאב ממך, כמו פיל בחנות חרסינה שהיא הלב שלי, ריסקת ומעכת את כל מה שגידלתי שם, בחממה הקטנה בין חדרי הלב שלי, בסבלנות והתמדה, כמה התפללתי ליום הזה, שאלך ממך ולא אסתכל יותר לאחור, והנה הוא הגיע, כבר חודשים שכל הודעה ממך מעוררת בי סלידה, אני מתרחקת, בגוף ובנפש, ובעיקר בנשמה, ואתה מרגיש את זה ונצמד, מנסה להפיח חיים בי ובנו, כמו בגופה דוממת, פרפורים אחרונים והיא עוד רגע עוברת צד..

ויש שם הכל "אני אוהב אותך יותר מהכל" "אני אתן לך את הכל" אני אהיה הגבר הזה שחלמת שאני אהיה" "אני לא אנטוש אותך בחיים, אני לא אדחה" "אני אזיין אותך כמו איך שרק אני יודע" "אני אגדל את הילדים שלך כאילו הם שלי" "את לא יוצאת לי מהראש" והכי יש שם "אני מדמיין אותך עם כל אישה שאני נמצא, אני לא מסוגל להמשיך, את כל הזמן שם", "כישפת אותי והמשכת הלאה..."

וזה העיקר וזה הסוף, וזה הכאב שלך הכי גדול, איבדת במו ידייך את האהבה הכי גדולה שחווית,

איבדת אותי, גם כשלפעמים אני מרשה לעצמי בלב, עם הצעצוע שלי להודות, שגם אם לעולם לא ארגיש שוב מה שהרגשתי אליך, גם אם לא אהיה חולת אהבה עוד, למיטה חולה ותהיה דמוית פוטנציאל כמה שתהיה, ותהיה עמוקה כמה שתהיה, ותהיה חול וקודש כמו שאני צריכה, כמה שתהיה...

אני לעולם, לעולם

לא אכנס עוד.

מריחה אותן מקילומטרים ולא משנה הכסות.

נערה הייתי וגם זקנתי ועוד אדע טעמה של אהבה בריאה, מרפא, שוב...

* חלסנה *

בכול הצמתים החשובים אתה תמיד איתי,
יום הולדת שלך, שלי, מיד אחרי הגרושין,
ואיכשהו גם אתמול, בערב של ט"ו באב, כשכבר חשבתי שאחגוג אותו לבדי, באהבה עצמית לעצמי,

ואיכשהו אתה מוביל אותי כמו תמיד לנקודה מושלמת ביער הקבוע, בדיוק בקצה שלו, בדיוק מתחת לירח המלא, שמאיר עלינו באהבה,
ואיכשהו הלשונות שלנו לא מפסיקות לומר שירה, ואיכשהו הידיים שלך פורמות אותי מהשמלה הקצרה, ואיכשהו אני מפושקת עירומה, חוץ מחוטיני קטן שאתה מותח ומורח ומזיז בלי הפסקה, ואיכשהו הידיים שלך סוגרות על הצוואר שלי, בזמן שהלשון שלך תחובה לתוכי, מלקקת אותי, בזמן שהזיפים שלך שורטים אותי, מכאיבים לי, בכוונה תחילה,
ואיכשהו אני מיוחמת כמו חתולה, מייללת כמו זאבה, נוהמת כמו דובה, שואגת כמו לביאה, ואיכשהו אני עושה יותר מידי רעש אפילו בשבילך, ואיכשהו אתה תוחב אצבע לפה שלי בזמן שאתה יונק אותי, כדי שאמצוץ אותה, כמו תינוקת, אשתוק וארגע...
ואיכשהו זה פועל עלי כמו קסם, ואיכשהו אתה אבא שלי עכשיו ואני הכי קטנה שלך, ואיכשהו אתה יונק ממני חזק כמו שאני אוהבת וצריכה, ואיכשהו הכאב הזה של היניקות שלך, של הביסים מעיר בי את השדה, ואיכשהו אתה מושך אותי אליך ואיכשהו הלשון שלי מלקקת את כולך, במיוחד בצוואר הגברי שלך, יונקת את האף שלך, מוצצת את התנוכים, מורחת מלא רוק שלי על כל העור השזוף, השרירי הזה שלך, ואיכשהו אתה מתחיל לגנוח, ואני רק מאיצה, ומהצוואר יורדת ללקק את הכתפיים שלך, את הזרוע, נושכת, מרחפת, מכאיבה, מגיעה לכף היד ומללקקת אותה, מכניסה ומוציאה את האצבעות, ממלאה אותה בהבל הפה שלי, בחום שלי, כמו היית אדוני ואני הכלבה שלך, ואיכשהו אתה ביד אחת מלטף אותי ובשניה חונק אותי ומוריד אותי לזין שלך, ואיכשהו אני מתחילה מלהריח אותך, להכניס את הריח שלך, הגברי, המתוק, המלוח לכל תא ותא בגוף שלי, ואיכשהו אני מתחילה דווקא מהאשכים, מכניסה אותם לפה, ממלאה אותם בהבל הפה שלי, הרטוב, החם, הממכר, הנעים, ואז איכשהו מוצאת את הזין שלך בתוך הפה שלי, בתנועות איטיות, ארוכות, מכניסה אותו, את כל הגודל שלו לתוך עומק הגרון שלי, עד הענבל, עד שאני מתקשה לנשום חופשי, ואיך שהוא אני נחנקת ומריירת, משתנקת, אבל לא מפסיקה, ואתה מחזיק לי את הראש, מרפה את עצמך אחורנית, מכניס לתוכי את כל זכרותך, נאנח, גונח, בתשוקה, ואיכשהו בתוך כל הסערה הזו שלי, שלנו, שלך, אתה שולף אותי ממך, מרים את הראש שלי ומזכיר לי שאני עושה לך ואיתך רק מה שנכון לי לעשות, לא שום דבר שהוא לא מתוך בחירה פנימית מלאה, ואיכשהו אתה רואה אותי כמו תמיד, עד עומק הוויתיי המתוקה, ואיכשהו אתה פורש אותי על שולחן פיקניק, מעלנו הירח היפה ביותר שיצא לי לראות, כשאני עם הראש הפוכה, ואיכשהו אתה מצלם אותי, כמו תמיד, כמו צלם, התמונות הכי מיוחדות ויפות שלי יוצאות, דרך העיניים שלך ואיכשהו אתה חודר אלי ומזריע אותי ונותן לי לרגע להפרות בתוכי את הזרע שלך,
את כל האהבה הזו שיש לי אליך,
שיש לך אלי,
שיש לנו עוד לחוות,
ואיכשהו הנפש שלנו שוב מתאחדת, באיחוד הגוף, הנשמה, בעומק של החיבור הפילאי הזה ביננו

עד הפעם הבאה.

* רגע *

שֶׁלִּי עַל הָרַקָּה שֶׁלְּךָ, וְעַל הָעֵינַיִם הַטּוֹבוֹת שֶׁלְּךָ, וְעַל הַמֵּצַח, עוֹבֶרֶת עָלָיו עִם הַפֶּה הַפָּתוּחַ שֶׁלִּי וְהַסֶּנְטֶר נִמְרָח עַל הַזֵּעָה שֶׁלְּךָ, נִמְרַחַת בָּהּ כֻּלִּי, וְהַשְּׂפָתַיִם עוֹבְרוֹת לְנַשֵּׁק אֶת הָאַף שֶׁלְּךָ, וּלְהִתְחַכֵּךְ בַּזָּקָן שֶׁלְּךָ, וְהַיָּדַיִם שֶׁלְּךָ עָלַי מַחֲזִיקוֹת אֶת הַמָּתְנַיִם שֶׁלִּי, וְזֶה כָּל כָּךְ עָדִין וּמְטֹרָף הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלְּךָ נִסְגָּרוֹת עַל הַפְּטָמוֹת שֶׁלִּי וְאַתָּה עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וְיוֹנֵק, בְּרִכּוּז, בִּשְׁקִידָה, בִּשְׁקִיקָה, בְּחִבּוּר כָּזֶה לַלֵּב שֶׁלִּי נָקַץ, וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא, וְשֶׁאֵין לָמָּה וְאֵין לָנוּ בֶּאֱמֶת סִבָּה, אֲבָל לִהְיוֹת אִתְּךָ, לְחַבֵּק אוֹתְךָ, לָשִׂים עָלֶיךָ רֹאשׁ, לְהַרְגִּישׁ אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלְּךָ עָלַי, מְטַיְּלוֹת, מְמַשְּׁשׁוֹת, מְגַלּוֹת, כָּל כָּךְ קָרוֹב, וְאַחַר כָּךְ לְדַבֵּר אִתְּךָ בָּעֳמָקִים שֶׁאַתָּה צוֹלֵל וְלֹא לְהָבִין כִּמְעַט מִלָּה אֲבָל לְהָבִין בַּבֶּטֶן הַרְבֵּה יוֹתֵר, מִמְּךָ, אַתָּה פּוֹתֵחַ לִי אֶת הַלֵּב וּלְאַט מְרַפֵּא אוֹתוֹ, וּמְמַלֵּא אוֹתוֹ שִׂמְחָה, לְסַיֵּם אֶת מָה שֶׁעָמַד אֶצְלִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן עִם הָרוֹאֶה חֶשְׁבּוֹן, לְבַטֵּל אֶת הַטִּיּוּל, אֶת הַמְּסִבָּה בַּבְּרֵכָה, אֶת כָּל מָה שֶׁשּׁוּלִי לַחַיִּים שֶׁלִּי, שֶׁאֵין לוֹ הִתָּכְנוּת בֶּאֱמֶת וְזֶה אוּלַי אַתָּה שֶׁאֵין לוֹ הִתָּכְנוּת  בֶּאֱמֶת,

אֲבָל זֶה לֹא.

* אֱמֶת *