דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

לעצמי,

ללב הטוב שלי, המרגיש, החשוף, הרוטט, האוהב

השבור לרסיסים.

משויכת לעיניים שלי הנבונות, היפות כ"כ, החומות,

שרואות עמוק בפנים,

משויכת למוח שלי, היפה, הסוער, החכם, השואל,

משויכת לידיים שלי, המחבקות, העוטפות,

המלהטטות בי כשפים,

משויכת לצוואר שלי, לנקודה הפועמת שבו, לחום שהוא מקרין,

משויכת לכתפיים שלי, העדינות, הנחושות

לעצמות הבריח שלי הבולטות, הנוכחות

משויכת לשפתיים שלי המשורטטות, החושניות,

משויכת לחיוך שלי, לאור שפורץ ממנו, לשיניים הצחורות,

משויכת לשדיים שלי, היפים, הרכים, הקטנים, המזדקים, האהובים

משויכת לפטמות הורדות, המתקשות, המתלקחות,

משויכת לבית החזה, הדק, היפייפה, לכלוב הקסום שפורץ בי כשגבי מתקמר,

משויכת לבטן שלי, הרכה, הענוגה, המופלאה, המכילה את סודי סודותי, כאבי, חולשתי,

משויכת לכוס שלי, למילה הזו, שלא מתארת אותו בצורה מדויקת, כי הוא עולם שלם, בין רגליים, עולם של חיים ומים, ורטיבות אינסופית וצמרמורות בין ידיים.

משויכת לרגליים הארוכות שלי, לעוצמת הצעדים, הנחושים, לרכות הנשית שנובעת מהן, מהאופן שבו הם מחזיקים

אותי,

משויכת לעצמי..

משויכת לתחת שלי, הבתולי, המופלא, הרך, הנשי, העגול בדיוק במידה, שלי..

משויכת לאוזניים שלי, למילים הטובות שהן אוספות לתוכן, לזכות שהן מלמדות תמיד על מי שמולן..

משויכת לעצמות הלחיים שלי, להילה הזו שהן מקנות לי, לפרידה קאלו שמשתקפת מדמותי,

משויכת לגבות, לריסים, לשיער

משויכת לנשימה שלי, לנקיון שבה, להנשמה שהיא מקיימת בי עד בלי די,

משויכת לנפש שלי הסוערת, החכמה,

משויכת לנשמה שלי המאירה, הזקנה..

משויכת אלי, לתוך תוכי, למי שאני נגלת לי במסע חיי,

פלא מאיר ומואר..