דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

לכמה החיים לא מושלמים לך,

לכמה את מנסה כ"כ הרבה כ"כ,

וזה לא מסתדר בדיוק כמו שאת רוצה,

לדו שיח הפנימי, הקשוח, השיפוטי,

המתקיף אותך,

לאיך היית מנקה ועכשיו זה רק כך

לאיך ציירת לו בדיוק את הקעקוע שאת רוצה, איך בחרת את המקעקע הכי טוב, איך אמרת לו שהכי חשוב לך שיצא ישר ובסוף יצא לא מדויק,

ואותו דבר עם התוחם שעשית לשפתיים

והאיליינר מעל העפעף

ואותו דבר עד שהעזת לעשות מילוי לגבות,

ואת יושבת מולי ומספרת תסכול וכעס,

אכזבה, ששום דבר לא יוצא כמו שאת רוצה,

ומהגרון שלך יוצא ה "למה?" את שואלת אותי, למה זה לא מסתדר כמו שאת מבקשת, כמו שאת מכוונת, כמו שאת מחזיקה בכוח גדול כל כך של שליטה,

וכל הזמן הזה אני רואה את הילדה הקטנה שבתוכך, שואלת אותי למה היא נולדה לעולם כ"כ פוגע, כ"כ פוצע, כ"כ מלא בכאב, בחיסרון, בהעדר, ללמה זה מגיע לה כל הכאב הזה?

והעיניים הגדולות שלך נפתחות למולי,

ואני מוצאת את עצמי מרגישה איתך כמה זה כואב, ואנחנו נושמות לכאב הזה, מכניסות אליו אוויר, והשפתיים שלי נפתחות והקול שיוצא כבר לא שלי, קול שמבקש ממך לשחרר אחיזה בתוצאה, במציאות, להפסיק להילחם בה, לקבל את ההעדר הזה שאת כל כך לא אוהבת, להיות בתוך הכאב בלי למסך אותו, בתוך החוסר מושלמות, המציאות לא מושלמת, כמה שננסה שהיא תהיה, כמה שנבדוק טוב טוב, כמה שנשלוט, היא חזקה מאיתנו, היא תמיד תהיה עם חוסר, עם תסכול שמבקש מאיתנו לגדול,

את מקשיבה לי ולפתע מנסה לראות את הטוב, הקו העקום בקעקוע של החתול מסמל בעצם גמישות ואת הרי שיא הסתגלנות, אני רואה את המאמץ שלך להתנגד למה שאני אומרת, את הרצון לראות את הטוב, הוא קיים גם, אבל הוא לא מבטל את מה שלא וזה השיעור הגדול וגם הכאב הגדול, לקבל את מה שלא.

אני לוקחת אוויר ואומרת לך כמה זה קשה, כמה קשה לקבל את זה שלא תמיד טוב, שאין לנו ברירה, שלא תמיד יש לנו בחירה, כמה שלא נשתדל, החיים חזקים מהכול.

את מרשה לעצמך לדמוע, מרשה לעצמך לכאוב, אנחנו משחררות יחד את המציאות להיות, לא מושלמת, כמוך, כמוני, כמו שהיא אמורה להיות.

אנחנו מסיימות את השיחה ואני מבינה

שבכל הזמן הזה שדיברתי אליך

דיברתי בעצם לעצמי

דיברתי את הרצון שלי

לקבל את החוסר מושלמות

דרך הכאב,

תרתי משמע.