אני נוסעת למקום שהכי מזכיר לי אותך
את הידיים הארוכות, החזקות שלך
את איך שהיית מרים אותי כשהייתי בוכה
מנגב לי מהלחי דמעה קטנטנה,
את איך שהיית מעלה אותי על הכף
לקטוף תפוחי זהב ולשים בתיק הבד,
את איך שהיית משקה את השדות
בריח משכר של התחלות חדשות,
תמיד כשהעולם רועד תחתי
אני נוסעת למקום עם מלא שמש ומים
שמזכירים לי שהכל יהיה בסדר, שהכל כבר
בסדר, שהכל כבר למרות הכל, שהכל
יעבור,שאין חדש תחת השמש עדיין..
תמיד כשהאדמה רועדת תחתי
אני נוסעת להתחבר אליה, לקרקע חיי
לנשום את ריחה הספוג בבוץ
לתת לטיפות לזרום לי על הגוף
להשפריץ לי על הפנים
להוציא ממני צחקוקים מופלאים,
חיוכים ענוגים
לרגע לחזור להיות הילדה הקטנה שלך
שהייתה צורחת, בהתרגשות צווחת,
כשרדפת אחרנו עם צינור המים
כשעטפת את הכאב שלי
בשמחת המים
בקיום הפשוט של העולם
אדמה, שמש, מים
אבא, בת
ושמיים.
* נגיד שאין פחד יותר, רק הרגע הזה עכשיו *