אני מבינה שחלמתי שבעוד שבוע אנחנו נפגשים ברבנות,
והיה שם חלק שסיפרתי בו לילדים הקטנים שלי, והגדולה שלי שכבר הרגישה, כי אמא שלה לא ישנה בבית כבר לא מעט לילות, הקטן שאחריה שהסביר לאחותו שקטנה ממנו "זה אומר שהם אותו דבר אבל פחות..." והקטנה שתחתיה שאמרה שאין לה מושג מה זה ואם קניתי לה כבר את הבגד למחול והגור ששאל מתי הוא מקבל את התחפושת של הגיבור על שהזמנו לו ליום הולדת בלי שהוא יבין כמה שהוא יצטרך להיות מעכשיו גיבור,
כשאני מתעוררת מהסיוט אני מבינה שזהו, החיים שלי עלו על רכבת הרים, שיוצאת עוד רגע מהתחנה ואין לי מושג מה ואיפה יהיו העצירות שלה הבאות,
ואני נזכרת בפחד הגדול שלי שהחיים שלי יהיו עכשיו רצף של זיונים חסרי מהות או משמעות, שמטשטשים ריקנות, בדידות, עצבות ובשיחה שהיתה לי עם חבר וירטואלי שאמר שאני תמימה מידי לעולם הזה,
כשאני מתעוררת אני נזכרת שהחיים שלי עכשיו זה הסיוט הזה, שיקח לי זמן להתעורר ממנו, יקח לי זמן,
יקח לי זמן,
אני מחליקה את היד על הכרית הריקה שלצידי, כל כך הרבה זמן היא ריקה, כל כך הרבה זמן שאני ישנה לבדי ואז אני נזכרת בגבר הזה שיחפון אותי כל לילה, שאני יקום כל בוקר עם הזין שלו בתוכי ואני מחליטה שזה יקרה לי, שאלו יהיו החיים שלי, שלא סתם הלכתי את הדרך הזו, טלטלתי את חיי מקצה לקצה, שהוא חייב להגיע, עד אלי, בהשגחה פרטית מדויקת, בהשתדלות שלי לדייק את עצמי, בצאתי לקראתו לקראתי מצאתיו, עד שזה יקרה לי, עד שאני לא אהיה עוד לבדי, מאכילה את עצמי פירורים, עד שאני לא אסתובב עוד רעבה
בתוכי.