של מטפלת שאין בה כבר כוח לאסוף שברים של אנשים ומשפחות, של ילדים וזוגות, של רסיסים של תקוות וחלומות,
איך לרפא כנף שבורה של אישה שהשקט עושה לה כל כך טוב ולמרות שהוא עוטף אותה והיא מתנתקת מכולם ושומרת עליו בקנאות, המציאות הקשה חודרת דרכו אל הלב שלה, מטלטלת אותה ואותו, משתקת אותה, ממלאת אותה ברגש זר של קפאון, של פחד קר להפסיק הכל, להישמט, לשמוט את המהות, לשמוט אותה, אותם, אותו
איך לרפא כנף שבורה של אמא שאין לה סבלנות לילדים שלה, שהיא עיפה, עיפה כל כך מהמציאות הזו, הלא נגמרת, המורכבת, כזו שאיכשהו מצאה את עצמה כבר חודשים בעין הסערה, וגם בחיים הקטנים שלה היא עיפה מלסחוב, מהכל, מהגבר שלה לשעבר שנמצא בצו 8 שלא נגמר, ואין אותו ואין אותה, כי גם היא מלאה בסיפורים, בחרדות, בבכי, בהתפרצויות, מלאה בחיים של המטופלים שלה, במאמץ להחיות את נפשם העיפה, שלוקח מהחיות שלה, מהכוח להתפנות לילדים שלה, שרוצים אמא שמחה, כזו שרצה אליהם, בלי דמעות בעיניים, בלי רגשות אשמה, בלי אשמה על העולם הזה, בלי אשמה שהיא לא מספיק, בלי אשמה שהיא לא מספיקה...
איך לרפא כנף שבורה של מטפלת? שעושה את כל מה שהיא יכולה, דרך לילות רדופי שינה, דרך תיאורים של מלחמה, של חרדות, של מצוקה, של אנשים שכל מה שהם עשו רע,
זה בחרו לגור בעיר הלא נכונה.
