הלב שלי סגור, מהסס, זהיר, כמו בתוך הליך של פינוי בינוי מהיר, הכי לבד שהייתי אולי כל חיי, מנסה להבין לאן החיוניות שלי, בעוצמות שלה נעלמה, ביחס אלי, לאיך שאני בד"כ חייה, זה כאילו שנותרה ממנה אוושה שמשאירה אותי בחיים אבל לא חיה,
מרגישה שנגמרה בתוכי האמונה, לא באדם, אי אפשר להיות מטפלת בלי להאמין באדם, אבל אולי באהבה, אני אישה של לב פתוח, של אהבה, חמה, שוקקת, יונקת, מרטיטה, ואיכשהו נגמרה בתוכי האהבה, האמונה באהבה זוגית, עוטפת, חומלת, בוערת, שומרת, מרפא,
אני רואה זוגות וכבר לא מצליחה לראות באהבה שלהם טוב, הכל מרגיש לי פייק, לא נקי, לא טהור, אני הולכת לחתונות והדבר היחיד שאני שומעת זה תיקתוק השעון, מבעד לחיוכים מדהימים של חתן וכלה צעירים, אני בעצב שומעת רק את הזמן של האהבה שלהם מתקתק לו עד שנמוג,
אני לא מבינה מה קורה לי, אני אהבה בעצמי, כולי אהבה, והאהבה שבי זקוקה להנשמה, לאמונה, שזה שהבית שלנו השתנה, שהזוגיות התפרקה זה לא אומר שהיא לא קיימת בעולם, שלא תהיה לי שוב לעולם, אני חושבת שאני כל כך בשוק שזה קרה לנו, הזוג האוהב, החם שהיינו שהכל בתוכי מתפרק, אולי אפילו קורס, אם אני אהיה בשקט אני אשמע את הלב שלי מתפורר,
לא מצליחה להיפתח לחיזורים, לפניות, מצמצמת עד תום כל קשר עוד לפני שהוא בכלל מתחיל לנבוט, לא רוצה להתאכזב שוב, לכאוב, אז מעדיפה שלא לתת לזה צ'אנס מראש, קוטלת באסרטיביות רגישה בלי לדפוק חשבון...
מי שהתגרש ומבין למה אני מתכוונת אשמח לחיזוק או חיבוק מרחוק בפרטי או שלא, יש לזה צפי לתקופה הזו? היא מוכרת לכם? מתישהו היא חולפת? האהבה חוזרת? האמונה איתה?
אשמח להתבדות... 
* תקווה *
