דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

אני מכירה הכי טוב,

הנה כאן כאב דחיה ישן וכאן וכאן הוא שוב חזר ושוב כיווץ אותי ושוב הסתרתי אותו ולא ראית,

וכאן כשחלית חרדת נטישה אחזה ולא הניחה,

פה פליאה על רוע העולם, הרבה לפני שהוא שב וצף, שב ושיתק אותי ולא מצאתי בי נחמה ולא היתה בי נחמה ולא היית,

ושם כשהם צחקו חוסר ביטחון נושן, ושם כבר קרא לך המנהל, זוכרת שברחתי זוכר שחיפשת? ואת החיוך שלך ושלי כשהסברת לי, כשעטפת אותי  וליווית

את הצלקות שלי אני מכירה הכי טוב,

כאן פחד אמיתי, קול דממה דקה, תחושת זיעה קרה, עת פשטתי בגד ועוד בגד ונותרתי עירומה,

ושם בושה רבה בגוף הרך, הנשפך, המתנועע בלי בושה,

פה אכזבה רבה שלא זכרתי, שהייתי אמורה, שלא מספיק היה אכפת לי, שהייתי צריכה,

וכאן אשמה רבה עת ברחתי לידיים שלו לעת ערב ולא ללב הטוב שלך, שלי, אז כשעוד היינו, אז כשעוד רצית ...

את הצלקות שלי אני מכירה הכי טוב,

דמעות רכות, שוטפות, אישה רכה לחשת לי אז, רכה מאוד, על כל הגובה שלך כזו עדינה, שבירה אפילו הוספתי בלחש, בלי שתשמע, כשראית אותי לראשונה אולי,

כשראיתי אני את עצמי פתאום,

במפתיע.

* ועיניי לאה רכות *