הכרתי את ש. בסוף יולי בקיופיד.
עוד הייתי בשלב החיפוש הראשוני, לא ידעתי מה אני רוצה, מי אני, לאן אני הולכת.
רק ידעתי שאני חייבת להתפוצץ איפשהו, לפרוק דרך הגוף את כל מה שהצטבר כל כך הרבה שנים.
כתבתי בכרטיס שלי ״מחפשת משהו פשוט ולא מסובך״. שמתי תמונות חייכניות שלי, כמה תמונות גוף. שמתי הרבה תמונות. אני רוצה שירצו אותי בזכות מה ומי שאני ושידעו לאן בדיוק הם נכנסים.
איזו תמימה, יא אללה.
בכרטיס של ש. הייתה תמונה של חמוד עם חיוך כובש ורק מילה אחת כתובה.
״שנתחיל?״
הוא התחיל. אני נסחפתי.
אחרי קצת התכתבות באתר הוא רצה שנעבור לטלגרם. לא הכרתי את נפלאות הטלגרם וזה נראה לי מאוד מוזר שהוא לא רצה שנחליף טלפונים. אבל כמו שכבר אמרתי. נסחפתי. זה כנראה המילה שהכי מתארת את מערכת היחסים (כן? ככה אפשר לקרוא לזה..?) שלנו.
קיללתי אותו על בסיס קבוע שבחר דווקא בפלטפורמה הזו שנתקשר. היינו מדברים הרבה. תמיד על סקס, סקסטינג כיפי, קליל, מחרמן.
אני רוצה לפנק אותך היה המשפט הקבוע שלו.
הוא היה אסרטיבי, נחוש, חמוד במידה. אני הייתי גם. המלכה שבי השתלטה תמיד והמשפט הקבוע שלי היה
אתה לא יודע עם מי יש לך עסק.
*אני* לא ידעתי עם מי *לי* יש עסק.
הוא התחיל לבקש ממני לעשות דברים.
לצלם את הרגליים.
את הפה.
להכניס אצבע לפה ולצלם.
בהתחלה התנגדתי נחרצות. מה אם מישהו יראה את זה? מה אם הוא יפרסם את זה? עד שהבנתי הבנה עמוקה שלא מעניין אותי אם יסתובבו תמונות שלי חצי עירומה.
והתמסרתי.
לו. לבקשות שלו. לקצב שלו.
ומשם, הכל התחיל.
