יכלתי לכתוב על האווירה המדהימה. או על התפאורה המושקעת. או על האנשים המעניינים. או על הסשנים המרתקים. או על החיוכים הכל כך רבים.
אבל אכתוב על הילדון החמוד, שניגש בחשש לדבר איתי. הציע ללקק לי את הרגליים. ליקק בהתמסרות כל כך שובת לב כל פיסה של הרגל שלי. נלקח לחדר. נדחף בין הרגליים שלי. ליקק אותי בכזו הנאה והשקעה, היה קשוב כל כך. ליקק לכל האורך. ליקק במעגלים את הדגדגן. מצץ אותו במרץ. דחף את הלשון עמוק עמוק בחור. לא זז מילימטר כשזיינתי לו בכוח את כל הפנים. את האף, המצח, הסנטר, השפתיים, הלשון. לא עצר אותי אפילו בשביל לנשום. ובסוף כשהעלתי אותו לנקודה הזו שגורמת לכל הגוף שלי לרעוד, הוא פשוט ליקק במרץ, לא הפסיק, לא נח ולדעתי גם לא נשם, עד שגנחתי לו חזק מעל הראש ורעדתי לו בתוך הפה בגמירה כיפית כל כך.
כי הכי כיף לכתוב על כמה רטובה אני נעשית כשעושים מה שאני אומרת.
