*אזהרת תוכן - פוסט מאוד לא מחרמן לפניך*
*פוסט מחרמן על אוננות, אפשר לדלג לזה שמתחתיו ;)
את השיחות עם האנשים שאני כבר לא מדברת איתם, אני שמה בארכיון של הטלגרם. אני לא מוחקת. אני ממש זוכרת כל אחד מהם. לפעמים מבינה למה זה נגמר ולפעמים, עד היום, לא יודעת איך ולמה.
מדי פעם אני אוהבת לחטט שם ולהיזכר בהם. אולי אבין משהו שלא הבנתי עד עכשיו לגבי מערכת היחסים שהייתה לנו, קצרה ככל שתהיה או לגבי עצמי וההתנהלות שלי.
ועל הדרך אני אומרת לאותם גברים שלום בלב ומאחלת להם דברים טובים. באמת ובתמים.
אני אומרת שלום לגבוה שאהב לשים את הציצי שלי על המסך הגדול בסלון שלו בזמן שאנחנו גומרים יחד. אותו אחד שקלט כמה אני עצבנית, הגמיר אותי ומאז לא כתב לי יותר.
אני אומרת שלום לחמוד המצחיק שהיה לנו הכי כיף להתכתב, לחרמן אחד את השניה, לצחוק יחד (גומרים גומרות, זוכר?) עד שהוא היה חולה ומאז לא כתב לי.
אני אומרת שלום לאיש הכי כריזמטי שהכרתי פה, חתיך ברמות שהיה לי קשה להכיל, שנכנס עמוק עמוק לנשמה שלי והוציא ממני דברים שלא ידעתי שקיימים, עד שיום אחד התעוררתי למציאות שבה הוא מחק את כל השיחה שלנו וחסם אותי, מחק פה את הפרופיל שלו ונעלם לי.
אני אומרת שלום לקטנה שלי, שהמערכת יחסים שלנו הייתה לו חשופה מידי, קשה מידי להודות בעומק הפנטזיות, שעשתה לו יותר רע מטוב. אני עוד רואה אותו מחובר פה מדי פעם ומתפללת שטוב לו ממש.
ויש עוד. לכולם פינה חמה בלב שלי.
אבל לפעמים, רק לפעמים, אני כמעט מתפתה לכתוב להם ולשאול. למה?
