לפני שבועיים וחצי נגמרה הסוללה בסטיספייר אהובי משכבר הימים.
החלטתי לנצל את ההזדמנות ולנסות להיגמל ממנו. הוא נותן עונג כזה מדוייק, במקצב ועוצמה משתנים בלחיצת כפתור, בשליטה כל כך מוחלטת על מיקום המציצה המענגת, שהאורגמזות איתו היו כל כך עוצמתיות, כל כך ממושכות, שאף אחד לא היה יכול להתחרות בו.
ובאמת, במשך די הרבה זמן, אף אחד לא הצליח.
כלומר, התחרו, אבל הרוב הפסידו כל פעם מחדש.
החמוד שלי כבר מצא את הנקודה וכבר יודע איך לתפעל אותה ולכן לא הרגשתי ממש בחסרונו של מכשיר הפלאים האהוב שלי.
אבל אתמול, לא יצא למתוק ולי לדבר והחרמנות שלי גאתה. הייתי חייבת לגמור. הרגשתי לא להיט פיזית, קצת גרון, קצת עייפות אבל התחתונים הראו שאין ברירה. שלולית קרמית לבלבנה גדולה הצטברה עליהם במהלך היום ובלילה ידעתי שאין ברירה אלא לפרוק את החרמנות הזו.
החלטתי שזה הזמן והשתמשתי באצבעות שלי.
פעם, כשהייתי מאוננת, הייתי מסתכלת על סרטונים שהחמודים שלי שלחו לי, סרטונים שבהם הם מענגים את עצמם בפקודתי, משפשפים את עצמם וקוראים בשם שלי, נאנחים וגונחים ומציגים לראווה את הזין הזקור שלהם למצלמה. וזה היה מחרמן אותי ברמה כזו שכמעט הייתי גומרת רק מלהסתכל.
אבל אתמול… אתמול כל מה שהייתי צריכה זה לעצום עיניים ולתת לאצבעות שלי לחקות את הלשון המתוקה שלו, להרגיש לאורך הכוס את הליקוקים שלו, בדגדגן את המציצות שלו ואז את התנועה המהירה המדוייקת שהוא עושה. דמיינתי את הידיים שלו מחזיקות את הצדדים של התחת שלי, את הידיים שלי מחזיקות לו את השיער, מלטפות לו את הראש ומוחצות אותו אלי.
ברגע אחד, הוא היה איתי והלשון שלו ריפרפה בצורה מדוייקת ובקצב הנכון ואורגזמה טובה ומספקת מילאה את כולי.
פקחתי עיניים והוא לא היה שם. אבל האצבעות הרטובות והגוף הרועד לא יכלו לנחש את זה.
