כבר כמה ימים שלא גמרתי.
3 ימים, ליתר דיוק.
לא בגלל שלא הייתי חרמנית - ההפך, החרמנות שלי רק הולכת וגואה אלא בגלל שקצת קשה לי עכשיו לגמור לבד. כאילו זה הפך להיות פחות כיף. ולא נפגשנו כבר כמה ימים בגלל לוגיסטיקה.
האורגזמות עם הלשון שלו מלקק בליקוקים קצרים בקצה הדגדגן, ליקוקים מלאי רוק ומיצים, עם השפתיים המוצצות שלו בעוד הלשון מרפרפת תוך כדי (איך הוא עושה את זה, השם יעזור לי) שהנשמה שלי מעקצצת כולה, עם הליקוקים הארוכים לאורך כל הכוס, מלמטה בחור ועד הקצה הכל כך רגיש, שם הוא נשאר ולא זז בהוראתי המפורשת גם במילים וגם באחיזה ההדוקה שלי את השיער שלו וההצמדה של הפרצוף שלו לתוך תוכי
או
האורגזמות עם האצבעות הנהדרות שלו, שקודם בודקות מצב רטיבות ודואגות להיות ספוגות במיצים, נכנסות ויוצאות מהחור, מזיינות אותו בקולות נהדרים של חרמנות שניה לפני שהן מטפסות למעלה, מעסות בדרך כל נקודה ונקודה שמעבירה בי צמרמורת בכל הגוף עד שהן מגיעות לדגדגן, שם הן מתעכבות, עושות סיבובים איטיים עד שמתגלגלות לי העיניים והגניחות מתחילות להיות קטנות ומהירות ואז הן משפשפות חזק ומהר בדיוק בקצב הנכון את הקצה שמביא איתו גניחות עמוקות, חייתיות…
הן האורגזמות שאני רוצה. כי כשמישהו נאנח וגונח יחד איתך ומביט בך במבט חרמן תוך כדי שאת רועדת מעונג, אלו האורגזמות הכי עוצמתיות, הכי מרטיבות, הכי ממלאות שיש.
הלוגיסטיקה היא זו שתגמור אותי בסוף. ולא בקטע הטוב והמרטיב.
הלכתי לגמור עם עצמי. לפחות פעמיים.
