במבי חושבת בקול רם.

יש משהו פיזי בגעגוע. החזה כואב. הנשימה שטחית. הלב פועם בכבדות כזו שאני יכולה להרגיש אותו באזניים. 

אני מנסה למנן את ההודעות שלי אליו כדי לא להפריע או להעיק עליו בזמן שהוא שם, מתאמן, בקושי ישן, דואג לאחרים ולאחרת. 

אבל הראש איתו. הראש איתו כשאני פוקחת עיניים בבוקר, כשאני מכינה אוכל לילדות, כשאני רואה משהו מצחיק או עצוב, כשאני שומעת את הבומים של כיפת ברזל או סתם שאני רגע בוהה בחלל האוויר.

רק לפני שבועיים וחצי עשינו לילה מושלם יחד. ראינו שקיעה מושלמת בשמורת חוף, אכלנו מהשוקולד של יהודה וצחקנו מלא, עשינו סקס מחובק של בוקר. 

גם באותו סקס בוקר לא נתתי לו לזוז והשארתי אותו בתוכי כמה שאפשר. אם הייתי יכולה, הייתי משאירה אותו בפנים לנצח. 

אני זוכרת שחשבתי לעצמי שככה מרגיש אושר טהור. 

שלושה ימים אחר כך, שערי גיהנום נפתחו והמדינה השתנתה לנצח. 

שבוע אחרי זה הוא עלה על מדים ונסע. 

ואני רק מנסה כל הזמן לשחזר בראש את ה24 שעות המושלמות שלנו ואת התחושה המנחמת והמדהימה של הזין שלו בתוכי.