ואז הוא הגיע פתאום, ללילה אחד.
השקעתי את הפנים בשקע הצוואר שלו, נשמתי אותו עמוק עמוק וחיבקתי אותו חזק חזק. דחפתי לו יד בתוך המכנסיים, מלמעלה, מאחורה והנחתי אותה על הטוסיק המושלם שלו ובכיתי בשקט לתוך הצוואר והחולצה שלו, לא יודעת אפילו למה בכיתי, הדמעות פשוט נזלו החוצה. אולי מגעגוע עמוק, אולי מהודיה גדולה.
הוא נישק אותי בעדינות בכל מקום שהגיע וחיבק אותי חזק חזק חזרה, משלב את הגוף שלו בשלי, קרוב קרוב.
אחרי שהוא אכל ודיברנו, התפשטנו ונכנסנו למיטה. הפה והידיים והרגליים התפתלו זה בזו, אחזו ונישקו והצמידו ושיפשפו וליקקו. הכל היה כל כך מוכר, כל כך נכון וטבעי. הזדיינו מחובקים, מנסים להצמיד את הגופות שלנו זו לזה הכי הכי הכי קרוב שאפשר, עטפתי אותו עם הרגליים שלי ומחצתי אותו קרוב עם הידיים, הוא נדחף לתוכי עמוק עמוק, נכנס הכי עמוק שאפשר, האגן שלו לא משאיר טיפה של רווח עם שלי.
כשכמעט נרדמנו, חיבקתי אותו מאחור, שילבתי את כפות הרגליים שלנו יחד, הסנפתי את העורף שלו, נשמתי אותו פנימה עוד פעם ועוד פעם ונפלתי בשניה לשינה עמוקה וטובה, כמו שלא הייתה לי שבועות.