אתמול בלילה, באמצע שיחה של שעתיים, הבנתי משהו. הגעתי לשלב הכעס. מכירות את שלבי האבל? אז אני בכעס.
אנחנו מדברים ואני עונה בקצרה, נותנת לו לנסות למלא את כל האוויר בשיחה. והוא מדבר ומדבר על הכל ועל כלום ועל היום שלו ועל התלבטויות ועל מה עצבן אותו ומה כן טוב לו ואני מרגישה שאני פשוט מתבשלת מבפנים. האמת שאני מרגישה ככה כבר כמה ימים. כבר כמה זמן. וכשהתחלתי להיות מגעילה אליו ולענות לו בצורה קצרה ודוחה והוא בתגובה שואל אותי מה קרה שפתאום נפלתי עליו - הבנתי.
אני כועסת עליו. ממש כועסת. על זה שהוא עזב אותי. על זה שהיה לי הכי טוב שהיה לי עם גבר בחיים, שהרגשתי עטופה, אהובה, מוגנת, בטוחה, יציבה והוא פשוט קם והלך.
לא משנה כרגע שזה היה ידוע מראש, שידעתי כשזה הגיע, שדיברנו על הפרידה הזו בערך מהרגע שהבנו שאנחנו יחד. זה לא משנה.
זה לא משנה שאני חושבת שזה היה הדבר הנכון עבור שנינו, שאני רואה כמה טוב זה בתכלס עושה לו והיה עושה לי אם הייתי מסוגלת עוד קצת לשחרר. זה לא משנה.
הוא קם והלך ועכשיו אני כועסת. כועסת וכואבת.
כל מה שאני רוצה זה שהוא פשוט יבוא ויהיה ויחבק אותי ויזיין אותי ויעטוף אותי. ויגיד לי שהוא אוהב אותי. כי אני יודעת שהוא אוהב אותי. ותמיד יאהב, כמו שאני תמיד אוהב אותו.
אבל עכשיו, כרגע, אני מרגישה עזובה ונטושה ואני כועסת.
