אני מתבאסת שלא גיליתי את האהבה שלי לבדסמ בשנות העשרים שלי.
אז הייתי עסוקה בלהזדיין עם כל מיני בחדרי מדרגות ובחניונים, למצוץ לבנים מתחת למדרגות של הרוקסן (כל כך מתגעגעת למקום הזה) ובגני שעשועים ריקים ולגמור מאצבעות של מזדמנים ביערות ובפארקים.
היה איזה אחד, שבא לראות את הדירה שלי כדי להחליף אותי בה כשסיימתי את הלימודים. בסופו של דבר הזדיינו בחדר שלי ולמחרת הוא אמר לי שהוא לא בעניין כי אני אגרסיבית מידי.
והיה את הזה שהיה אומר לי ״את רוצה שאני אתחנן? זה מה שאת רוצה?״ ותמיד עניתי כן עם חיוך קטן והוא היה יורד על הברכיים ומתחנן שאני אתן לו לנשק אותי ולמצוץ לי את השדיים.
הייתי צריכה כבר אז להבין לאן הרוח נושבת.
אם רק הייתי מגלה את הבדסמ שלי בשנות העשרים, בטח הייתי עכשיו מאסטרית בשליטה נשית ולא איזה סמרטוט רצפה של רגשות שבורים.
יש מצב. וגם יש מצב סביר שלא.