הוא יושב מולי. ילדון בתחילת העשרים שעד לא מזמן היה במדים. אותו ילדון שהכרתי כשהיה בבית ספר רק בוגר יותר, בטוח יותר. עיניים ירוקות מהממות, חיוך כובש עם שיניים מושלמות וצחוק מתגלגל. כתפיים קצת יותר רחבות, זרועות קצת יותר עבות והוא מספר לי מה עבר עליו בשנתיים האחרונות.
אני מסתכלת עליו ומקשיבה, מהנהנת במקומות הנכונים וצוחקת באחרים. נותנת עצות ומשתפת מהניסיון שלי. הוא מדבר ומספר וחולק ומשתף, על החיילים והחיילות שלו. על החברים מהלימודים, על התכניות לעבוד ולטייל בדרום אמריקה ועל זה שהוא חזר לעשות כושר.
וכל הזמן הזה, אני שמה לב שהמאבק הפנימי הכי גדול שלו זה להוריד את העיניים שלו מהציצי שלי ולהישיר לי מבט ואני רק חושבת כמה כיף זה היה יכול להיות להתכופף אליו ולנשק אותו נשיקה רטובה ומתמשכת בשפתיים הבשרניות שלו ולשלוח יד לזין שלו ולהוציא אותו מהמכנסיים הצמודים מידי ולשפשף אותו עד שהעיניים שלו יתגלגלו אחורה בתוך החורים שלהן ולגרום לו לגנוח בתוך האוזן שלי ולגמור לי ביד.
ואת השפיך שלו אני אחלק שווה בשווה בינו לביני, לק לכל אחד מאיתנו עד שיגמר ואת מה שאשים לו בפה אני אלקק בעוד נשיקה רטובה כשהיד שלי, שרטובה משפיך ורוק, תתייצב חזק ולוחץ סביב הצוואר היפה והמרשים שלו.
וכשהכל יסתיים הוא יחייך חיוך נבוך ויסתכל למטה ואני אנסה לא לגמור מכל הרטיבות שתציף לי את התחתונים.
