התחלתי לכתוב ומחקתי איזה שלוש פעמים.
בהתחלה כתבתי על זה שכואב לי הכוס והרגליים ועל הזיונים המעולים. הוא מזיין אותי כל כך מדוייק ולא משנה אם זה אני רוכבת עליו, בדוגי או כשהוא קובר את הפנים שלו בצוואר שלי כשהוא מזיין אותי לאט וחזק כשהרגליים שלי מקיפות את הגב שלו והאגן שלי מתרומם כדי שיכנס כמה שיותר עמוק.
ומחקתי.
אחר כך כתבתי על איך הוא עמד בין הרגליים שלי, מכנסיים מופשלות בקרסוליים, ידיים נשענות על הקיר מאחוריי ואז מכופף על השולחן לידי והידיים שלי רקדו על הגוף שלו, מלטפות בטן, גב, עולות ויורדות בחריץ של התחת ומתחתיו, מלטפות במעגלים עדינים את הרווח, מה שהוציא ממנו גניחות קטנות, מלטפות בקווים עדינים, כמעט לא נוגעים, רק עם קצות האצבעות, את הזין העומד כל כך חזק, עוברות לפנים הירך למעלה, מאחורי הברך עד שהוא נעמד וזרק את הראש אחורה והתנשם.
ומחקתי.
ואז כתבתי על השיחה שהייתה לנו, על ההתלבטויות שלו, על דברים שנעימים לנו, על החיים, כמה נורמלי ומוכר ומרגש זה היה.
ומחקתי.
והחלטתי לכתוב על הנוחות והנינוחות המדהימה, החסרת מאמץ, הנעימה והמרגשת שאני מרגישה כשאני איתו. למרות שהוא לא רק שלי. למרות שאני לא רק שלו. למרות שיש מצב סביר, שאפילו זה מוגבל בזמן. אז אני לוקחת את כל הרגעים האלה, שבונים את הלב שלי ומכניסה אותם למגירות הקטנות של הלב כדי שיהיו לי לעד. ומתענגת על הדברים האלה ועל החיים שאני בונה לעצמי.
אני חושבת שבסוף, יהיה ממש טוב.
