הכוס שלי עדיין כואב ופועם מאתמול. בקטע טוב, בקטע של גירוי מתמיד, כזה שכל הזמן נוכח.
את טעימה. יש לך כוס טעים.
זה קטע, כי עד לפני כמה שנים, לא נתתי לאף אחד לרדת לי. משהו באותו אחד מהתיכון, עם ההערות שלו על הכוס שלי גרם לי לחשוב שהוא מסריח. מטונף. ראוי למגעים מסוגים שונים חוץ מהפה. ואני טעמתי מלא פעמים את עצמי מאז ועד היום, כדי להבין מה כל כך מסריח ומטונף. דווקא היה לי סבבה. כמה כוח אנחנו נותנות למילים של הגברים (ילדים) שאנחנו רוצות (רצינו פעם) להרשים.
אז אתמול, כשהרעב שלו לכוס שלי עירפל לי את המחשבות וריחפתי על הפנים והאצבעות שלו בתנוחות שלא חשבתי שאוכל להגיע אליהן, כשהראש שלו נדחף בכוח בין הרגליים שלי, הלשון ליקקה בלהט אדיר, השפתיים שאבו בלי רחמים את הדגדגן והאצבעות זיינו את החור חזק ומהר, לא חשבתי על כלום. לא על ההוא מהתיכון, לא על איזה טעם יש לי ולא על זה שמחר קמה מוקדם.
