הוא חזר אתמול אחר הצהריים והיה עסוק באירגונים אחרונים לטיסה. פרקנו מזוודה, ארזנו שוב, ביטוח, סידור תיק למטוס וכבר הייתה כמעט השעה לצאת.
לא יהיה לנו זמן להזדיין לפני
אני אומרת בעצב אבל בהשלמה
ברור שיהיה, אין מצב שלא
הוא מחייך אלי עם עיניים אוהבות ומשכיב אותי על המיטה.
כל הבגדים האלה מאוד מיותרים
הוא אומר ומקלף מעליי את החולצה והחזייה אחרי שהורדתי בעצמי את המכנסיים והתחתונים.
ומנשק אותי מיליון נשיקות קטנות וגדולות בפנים, בצוואר, בחזה, בבטן, מלטף אותי ומחבק אותי. אני מחבקת את כולו עם הידיים והרגליים וקוברת את הראש בשקע הצוואר שלו, נושמת אותו אלי, צורבת אותו בזיכרון שלי.
אני אוהב אותך
הוא לוחש לי באוזן בתיאום מושלם עם האגן שלו שנדחף אלי והוא לתוכי. אפילו הזין שלו מדבר איתי אהבה.
הוא גומר בתוכי ואני מצמידה אותו אלי הכי שרק אפשר ופורצת בבכי אדיר, בלתי נשלט, בהבנה גמורה שזו הפעם האחרונה שארגיש אותו ככה, לעוד הרבה מאוד זמן. הוא מנשק לי את הדמעות שזולגות מהעיניים ללחיים, נשיקות קטנות של הבנה ומרים אלי מבט עם דמעות.
אני כל כך אתגעגע אליך. אני לא רוצה לעזוב אותך. טוב לי איתך.
הוא אומר לי כשהוא מביט לי בעיניים והיד שלו כבר עושה את הדרך לכוס שלי.
אני עוצרת אותו והוא שואל אותי למה.
אני עצובה מידי בשביל לגמור. אני לא אצליח.
הוא מחייך אליי וממשיך את הדרך, מוצא את הכפתור הפעלה שלי ומניח עלי את הראש.
זרמים בכוס ודמעות ועצב ועונג מתערבבים לי בבלאגן אדיר.
תגמרי בשבילי
הוא לוחש לי באוזן ושתי דקות אחר כך מגיעה האורגזמה האדירה, זו שהוא כבר התמחה בה. הוא מרים את הראש ומביט בי ומחייך.
בשדה תעופה ישבנו ואכלנו ודיברנו כאילו הוא לא נוסע לזמן בלתי מוגבל וכשהגיע הזמן ללכת הצלחתי כמעט באופן מושלם לא להתמוטט מבכי.
את כבר איבר מהגוף שלי. קשה לי לעזוב אותך.
הרמתי אליו את העיניים ולא הצלחתי לדבר, רק לנשק אותו ולחבק אותו.
חיכיתי לו מחוץ לבידוק, ראיתי אותו שם את התיק, עובר את הבידוק, שולח לי מבטים ונשיקות מרחוק, עד שהוא נעלם במסדרון הארוך.
באוטו סוף סוף התפרקתי בבכי מהסוג המכוער, זה עם הנזלת והקולות.
תפרתי לי את הימים הקרובים שיהיו מלאים בעשייה וחברות כדי שלא אשקע ואני מאוד גאה בעצמי שאני מצליחה להיות נורמלית כשאני בציבור ולבכות ככה רק כשאני לבד. גם זה משהו.
