הוא התקשר היום בבוקר בוידאו להראות לי באיזה מקום מטורף הוא נמצא. לא הייתה קליטה אז זו הייתה שיחה של שלוש דקות שלאחריה הייתה שיחה בלי וידאו.
לראות אותו מחייך ככה, כזה מהמם ושמח, בשוק ממה שקורה סביבו, חווה את כל החוויות שכל כך רציתי שיחווה, מילא אותי אושר אדיר וגעגוע עמוק.
ניתקנו את השיחה והתכרבלתי עם החולצה שהוא השאיר לי עם הבושם שלו. הריח כבר כמעט ולא נשאר, מן זיכרון של ריח של אהבה אדירה. לקחתי כמה הסנפות טובות כאלה כדי למלא את הריאות שלי בו ובמה שנשאר לי ממנו וכמו שקורה כל פעם, בכי בלתי נשלט יצא ממני. שבע בבוקר ואני בוכה את נשמתי מגעגוע כל כך גדול, רואה לנגד עיניי את הפנים שלו עם העיניים הנוצצות מהתרגשות והחיוך הגדול.
מדהים איך שני רגשות כל כך חזקים יכולים להתקיים במקביל, אושר ענק בשבילו ועצב וגעגוע אדיר שלי. זה בדיוק מה שרציתי בשבילו, בשביל זה הוא נסע וזה מרגיע אצלי את העצב.
הוא לא אומר לי שהוא מתגעגע אבל אני מכירה אותו ויודעת שגם הוא שם בקצה השני של העולם כואב את הפרידה שלנו, מתגעגע אלי נורא ואוהב אותי בדיוק אותו דבר.
אני מחכה כבר לרגע שכל מחשבה עליו, כל הסנפה של החולצה שלו, לא תוביל למבול בלתי נשלט של דמעות געגוע.
