פעם, לפני עשרים שנה (בהלם שזה היה כל כך מזמן) הייתי ממש מאוהבת בחבר הכי טוב שלי. בצדק, אם יורשה לי, הוא עד היום אחד האנשים החכמים, מצחיקים ונהדרים שאני מכירה.
בכל מקרה, עד כמה שאני יודעת, הוא לא היה מאוהב בי. הוא היה חבר נהדר אבל זה מעולם לא התקדם משם. היינו צמודים במשך איזה שנתיים, עושים הכל יחד, חברים באמת הכי טובים ואז הוא נסע לטיול הגדול למזרח.
אני זוכרת את הלילה שהוא נסע, לא הלכתי למסיבת פרידה שהחבר׳ה עשו לו כי לא יכלתי, ישבתי בבית ושמעתי את המסיבה מרחוק ובכיתי. הייתי אז בדיוק לפני תחילת לימודים החלטתי אז שאני לא אתן להתאהבות הזו שלי להרוס לי את החוויה הסטודנטיאלית.
אז עשיתי מעשה שלמרבה ההפתעה אכן הצליח. פתחתי מגירה דמיונית בלב ובראש ודחסתי פנימה את כל ההתאהבות שלי אליו וסגרתי. אמרתי לעצמי, את לא יכולה להפסיק להיות מאוהבת בו ואת לא יכולה גם להישאר להיות מאוהבת בו. אז כרגע, ההתאהבות הזו בהמתנה. היא תישאר שם במגירה עד שהוא יחזור ואז תתמודדי עם זה.
והצלחתי. שנה וחצי כאילו עברתי הלאה, הייתי עם גברים אחרים, עשיתי חיים וכשהוא חזר, המגירה נפתחה עד הסוף וכל הרגשות הישנים פרצו החוצה כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן.
לימים, הבנתי שזה לא הולך לקרות בינינו ועבדתי על עצמי טוב טוב להיפטר מהרגשות האלה, לשמחתי הצלחתי ממש ואנחנו חברים טובים עד היום.
חשבתי שאולי זה פתרון טוב גם לעכשיו אבל הבעיה היא, שאני חושבת שהמגירה הזו נשברה או שהיא פשוט קטנה מידי כי אני לא מסוגלת לדחוס לשם את הלב שלי שכל כך אוהב כמו שלא אהבתי בחיים ומתגעגע עד כאב ולא מקשיב לשכל שאומר שזה פשוט לא אפשרי עכשיו.
אוף, לב מטומטם. תקשיב כבר.
