ופתאום, הכל נראה לי כמו הזייה שלי. כמו משהו שהמצאתי. יכול להיות שהמצאתי אותו?
מישהו באמת אהב אותי ככה? בעוצמות כאלה? עדיין אוהב ככה? דמיינתי את זה או שזה באמת קרה? מישהו באמת חיבק אותי לילה לילה ולחש לי אני אוהב אותך? אמר לי שהוא תמיד יאהב אותי? זה קרה או שהזיתי?
הכל נראה לי פתאום כל כך רחוק, כאילו התאהבתי במישהו אהבה אדירה בתוך הראש שלי בלבד. זה יתכן בכלל? לאהוב מישהו בכל תא בגוף - לבד?
המרחק מכרסם בי, מעצים את השריטות שלי. את התחושות הקשות שלי כלפי עצמי והוא לא שם כדי להגיד לי שמגיע לי להיות נאהבת ככה. להרגיע אותי שהוא כאן. כי הוא לא כאן. וכואב לי מגעגוע. כאב פיזי עמוק שמגיע בעיקר בלילות.
כל לילה כשאני בוכה ומחבקת את החולצה שלו, האף שלי נסתם בגלל הבכי והנזלת וכל זה ואני לא מצליחה להריח אותו ואז אני מנסה להרגיע את עצמי כדי שאריח ואני מקנחת את האף ואז מריחה, מה שגורם לגל בכי חדש לפרוץ וחוזר חלילה.
זה דווקא די מצחיק.
