היום חודש מאז שהוא נסע.
הזיכרון של הנוכחות הפיזית שלו מתחיל להתעמעם והמגע שלו, זה שכל כך התרגלתי אליו, התמכרתי אליו, שקעתי לתוכו כמו כורסה ישנה ונוחה, מתחיל להיות זיכרון רחוק. כזה שרק אם אני ממש עוצמת עיניים ומתרכזת, אני יכולה להעלות בקושי איך הידיים שלו מרגישות עלי, איך הן נראות כשהן מעסות לי את כפות הרגליים, איך השפתיים שלו מרגישות כשהוא מנשק אותי או איך הגוף שלי מרגיש כשהוא נצמד אלי מאחורה.
אני מתגעגעת אליו מאוד. אני לא צריכה טריגרים לגעגוע הזה, הוא נוכח כל הזמן, עומד לידי בכל דבר שאני עושה, הגעגוע הזה הולך לישון איתי במיטה (אימצתי את הצד שלו, מחבקת כרית ואת החולצה שלו, כמו שמיכי, כל לילה) והוא קם איתי בבוקר ומתחדד כשאין לי את מי לנשק נשיקות קטנות לפני שאני הולכת לעבודה.
אני כבר לא בוכה כל הזמן, רק לפעמים, רק מהתרגשות של זיכרון כזה או אחר או כשהוא כותב לי על מי אני עבורו או על הגעגוע שלו.
אני כבר לא מחטטת בפצע המדמם שהוא הפרידה שלנו וכבר לא משחזרת שוב ושוב את הרגעים האחרונים שלנו לפני שהוא הלך.
אני חיה לצד הנוכחות הרגשית שלו אצלי, מנסה להתרגל אליה ולהבין איך אני ממשיכה את המסע שלי לבד אבל איתה.
אני עדיין ממש לא מוכנה להיפגש עם אף אחד, לא מסוגלת לחשוב על מישהו אחר נוגע בי או אני במישהו אחר, אבל הזמן כן עושה את שלו ולפחות אני רואה קצת אור.
ואני הולכת עכשיו לציין את מה שנראה לי מובן מאליו אבל ממש לא כזה, מסתבר:
בבקשה תכבדו אותי ואתכם ואל תכתבו לי. אני עדיין לא מעוניינת או מוכנה להכיר ו/או להיפגש אז בואו נחסוך לכולנו את הטירחה הזו, סבבה? סבבה.
