הימים עוברים.
הוא מתאקלם לו שם בחו״ל ואני לאט לאט מתרגלת להיות לבד כאן. השיחות שלנו הופכות להיות מרווחות יותר, לא כל הזמן, לעיתים לא כל יום. אני כבר לפעמים משתעשעת במחשבה לפגוש מישהו אחר, משהו שנשאר כרגע רק בגדר מחשבה בלבד כי אני עדיין כל כך לא שם.
ביום חמישי אמרתי לפסיכולוגית שלי שאם החשק לא חוזר, אני מחזירה אותו בכוח. נמאס לי להרגיש את הדאון הזה. היא הזכירה לי שלא עבר הרבה זמן מאז שהוא נסע וזה לגיטימי שיקח לי זמן. אין לי סבלנות לתהליך הזה. אני מתגעגעת לאני של לפני. לליבידו האדיר שהוביל אותי לחפש לי הרפתקאות מדהימות, להכרות עם אנשים חדשים, לבחינה, כל מפגש מחדש, של הרצונות והגבולות שלי. לחיפוש של הריגוש. איך אהבתי את הריגוש.
אני מתגעגעת ללגמור בקולי קולות שמלווה ברעידות בלתי נשלטות בכל הגוף. למבט של מישהו מלמטה. אוף, המבט הזה. המבט הזה כשהבהונות שלי תקועות בפה שלו. באמת שאין שני לו.
וזה לוקח זמן.
חברה אהובה אמרה לי שאני צריכה סבלנות שכל השכבות יתקלפו. אין לי סבלנות. אבל גם אין לי ממש ברירה.
