ביום כיפור הבת שלי נפצעה די רציני. אפילו הפרמדיקים שפינו אותנו באמבולנס והרופאה במיון ילדים אמרו שהיא ניצלה די בנס ושהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע מהפציעה שיש לה עכשיו.
והיא סתם רכבה על אופניים ונתקלה בבור בכביש. הקסדה הצילה לה את החיים אבל היא נחתכה בצורה מאוד אכזרית.
היא מתלוננת על כאבים כבר יומיים והיום בבוקר הלכנו לראות רופאה. גם היא, הייתה קצת בשוק מהפצע שלה, אמרה שמתפתח זיהום, נתנה אנטיביוטיקה ומחר בבוקר אנחנו באולטרסאונד לראות אם הזיהום חמור שמצריך אישפוז או שהאנטיביוטיקה תספיק.
אני לא ישנה כמו שצריך כבר שבועיים וחצי.
בשבוע הראשון לא ישנתי בכלל, כל שיעול, כל סיבוב במיטה, כל נחירה קטנה הקפיצה אותי אל הבנות שלי. כשראיתי שהתפרים מתחילים לעשות את העבודה שלהם, הצלחתי לפחות להירדם בסוף.
ועכשיו זה.
הכל כל כך שברירי. כל כך מפחיד. המדינה שלי קורסת סביבי עם התקדמות חקיקה שלאט לאט תעלים לחלוטין את החיים שלי כפי שאני מכירה אותם, אני כל יום פותחת את הבוקר ברעדה לראות אם יש בהותר לפרסום שם של תלמיד או תלמידה לשעבר, מה שעושה פלאשים רציניים לתקופת הצבא שלי ולמלחמת לבנון, אני מרגישה איך הגוף שלי קורס פיזית תחת העומס הרגשי עם כתפיים ושכמות כל כך תפוסים שאפילו המגע הכי קטן בהם מקפל אותי מכאב (ויש לי כמעט 20 קעקועים. כאב זה לא משהו שמטריד אותי בדרך כלל).
אז כל יום, בסוף היום, אני מודה על המשפחה האהובה שנולדתי לתוכה ושבניתי לי, על העבודה המשמעותית והמספקת שיש לי, על זה שאני יכולה גם לצחוק, ליהנות ולהסתובב חופשי בניגוד ל101 האנשים שאני נושאת בלב איתי לכל מקום.
אמא, את האמא הכי טובה בעולם
לוחשת לי הקטנה כשהיא מזדחלת למיטה שלי באמצע הלילה כי היא מפחדת מהרעש של האופנועים בכביש לידנו.
וכשהיא נצמדת אלי ואני מנשקת אותה נשיקה קטנה באף, אני מרגישה, לשבריר של שניה שאולי בכל זאת יהיה בסדר.
הלוואי שיהיה כבר בסדר.
