התהום הזו בין החרמנות מסיחת הדעת של הגוף שלי לבין חוסר החרמנות הנוראי של המוח שלי כל כך מבלבל.
אני מוצאת את עצמי מאוננת כדי להירדם, רק כדי להשקיט את החיה הזו בתוכי, שרק רוצה לגמור, שנוזלת על הסדינים בלי באמת סיבה ברורה, שמדמיינת איך מזיינת למישהו את הצורה לפני שהוא מזיין אותה.
אני יודעת שחסר לי מגע. חסר לי גוף לידי לעשות בו כרצוני ולנצל אותו לחום, לאורגזמות, לליטופים. החוסר הזה מאוד נוכח והגוף שלי מרגיש אותו היטב וטורח להזכיר לי בכל שניה של היום.
אבל הראש. הראש עסוק באלף דברים אחרים, יומיומיים וגם לא, המוח עמוס מחשבות על עתיד והווה, על אם אני אמא טובה ועושה בחירות נכונות, על זה שצעקתי מקודם ואזה חרא זה ואיזו נוראית אני, על דברים בעבודה שצריך עוד לעשות, על החטופות והחטופים שאמן שתכף יהיו פה וכל אלה שעדיין ישארו תקועים שם, על המכונת כביסה שצריך לתלות ועל זו שצריך למלא מיד אחרי כי כבר תכף אין מה ללבוש, על זה שאני חייבת להקפיד לקחת את הויטמינים שלי כי הגוף שלי מתפרק מהסטרס, מהמחשבות, מהעומס.
ועליו שממש עוד מעט חוזר ואני חוששת ומתרגשת באותה מידה. ומה ואיך יהיה. ועל זה שנצטרך להזדיין עם קונדום עכשיו ואיזה חרא זה. ואולי בכלל לא נזדיין.
אז אני מאוננת כדי להירדם ולכבות את הרכבת הרים הזו, אפילו אם זה לכמה דקות בודדות.