חבר מהשכבה בתיכון שם בקבוצת הוואטסאפ של החבר׳ה המצומצמים את הסרט של מסיבת הסיום של כיתה יב.
לא זכרתי ממנה כלום. חוץ מקטע שירה אחד (הזמר נהיה מפורסם וזו הפעם הראשונה ששמענו אותו שר) וקטע משחק שאני עשיתי. חוץ מזה כלום.
אני פותחת את הסרטון ומולי מופיע ההוא ששרט אותי היטב כל התיכון. שכחתי שהוא הנחה את הטקס. הוא מזמין לבמה לברך את הבוגרים את המנהל, רכזת השכבה, נציג ההורים ונציגות התלמידים. ופתאום הוא אומר את השם שלי. בכלל לא זכרתי שנשאתי שם דברים בשם השכבה.
אני מסתכלת על הילדה ההיא, בת השמונה עשרה וחצי, מדברת ברהיטות. ילדה חמודה, אעיז ואומר יפה, עם חיוך מתוק וזיק בעיניים. אני מסתכלת עליה וחושבת כמה כאב לב היא סוחבת שם. כמה ההוא שהציג אותה כמה דקות קודם גרם לה להרגיש פחות. שהיא צריכה להתחבא. שהיא לא ראויה לאהבה אלא רק לחרמונים וסקס. שהיא תמיד תהיה מקום שני או שלישי או ארבע מאות לבנות אחרות.
אני מסתכלת עליה ואומרת לה בראש
את ראויה. את עוד תרגישי אהובה ומחובקת. את תגשימי את עצמך בדרכים שלא חלמת. את תהיי מושא ההערצה של אנשים מסוימים. את תבני לעצמך משפחה מהממת עם ילדות מדהימות שרוב הזמן לא עולות לך על העצבים. את תהיי חשובה מאוד לאנשים ואת תעבדי במקצוע שישפיע על אנשים בצורה יוצאת דופן. את תחיי חיים טובים, מלאים, עם המון אהבה וכבוד ואת לא תתחבאי לתמיד. את תצאי אל האור ואת תזרחי. עוד קצת. עוד קצת וזה יגיע.
אני מסתכלת עליה ובא לי לרוץ לחבק אותה מאחורי הקלעים ולהגיד לה שרק עוד כמה שנים בודדות מאותו הערב של מסיבת הסיום, ההוא עוד ישלח לה צ׳ייסרים בפאב שבבעלותו כי הוא יהיה נבוך מידי לדבר איתה. שהוא עוד יבקש ממנה לצייר אותו. שהוא יסתכל עליה פורחת מרחוק בעוד הוא נשאר מדשדש במקום.
ויבוא מישהו, אמנם עוד המון שנים, אבל יבוא מישהו שיגרום לה להרגיש כמו האישה הכי מדהימה, שווה, חכמה, טובה, שלמה וראויה שיש. שיאהב אותה כמו שאף אחד בחיים לא אהב. ויאחה את כל הקרעים בזהב טהור. כמו בקינצוגי.
את עוד תהיי מאושרת. מאוד. היית ועוד תהיי.