במבי חושבת בקול רם.

החיים שלי מלאים בפערים הזויים. 

אני יושבת בחדר, מנהלת שיחה של ארבעים דקות עם מטפלת פוטנציאלית בשביל הגדולה שלי, מסבירה לה את המצב, מנסות יחד להבין מה יהיה קו הטיפול הכי נכון. 

מסיימת את השיחה ויוצאת מהחדר והבית כאילו עבר עליו הוריקן. מלא דברים בכל מקום, כלים מלוכלכים בכל פינה, *שום דבר* ממה שביקשתי מהילדות לא נעשה, אחת עושה לעצמה כאילו סרטונים מול המראה, השניה מתפננת לה באמבטיה והתפוצץ לי פיוז.

הן מהר מתחילות לסדר (לא לשביעות רצוני, יש לומר) יש עצבים בבית, אני כבר תכף מורטת שיערות מרוב עצבים ואז הוא כותב לי

אני בטוח שאני אשתמש במילת הא׳ לפנייך

.

.

.

רוצה להיות חברה שלי?

ואני מסתכלת על הטלפון, על הבנות, הבית הבית ההו כה הפוך, מבורדק ומטונף וחושבת לעצמי, וואו. הכל בחיים זה איזונים.