כמעט ואיבדתי שליטה.
על הגוף שלי, על הבריאות והחיים שלי.
ובמקום שהשליטה חומקת מבין האצבעות, את מנסה בכל כוחך להאחז בשליטה שאת אשכרה יכולה לממש.
הפנטזיות שלי הן פשוטות.
לא להיות עייפה כל הזמן.
לדעת כבר מה הפאקינג תכנית טיפול.
להיות בריאה.
וגם
להישכב במיטה אחרי עוד יום ארוך של החלמה ומקלחת טובה, לפתוח את הרגליים ולמצוא ראש בקצה המיטה.
לתפוס את הראש הזה מהשיער בכל הכוח שיש לי ולהצמיד אותו לכוס שלי. בכוח. לחסום את האף ופה עם כל הנוזלים שיוצאים ממני ולראות איך הוא נאנק. לשחרר קצת. להסתכל לו בעיניים. לחייך. חיוך דק. איטי.
ואז, להצמיד לו חזרה את הפנים ולשפשף אותם על הכוס שלי. הוא לא ילקק, הוא ויברטור דומם. האף, הסנטר, כל הפנים ישמשו לחיכוך עונג בקצב שאני אכתיב. הוא יגנח ויילל וינסה להתחנן לטעום ואז אני אעצור, ארים לו את הראש שוב, אתפוס אותו מהסנטר ואגיד
תתחנן
והוא יתחנן כאילו החיים שלו תלויים בזה, שאתן לו ללקק ולבלוע הכל. בסוף אשתכנע.
עם יד אחת מאחורי הגב ויד אחת משמשת כשחקנית חיזוק, הוא ילקק אותי עד שלא תישאר לי טיפה אחת של אנרגיה.
ובסוף, בתנועת רגל אחת אדחוף את הפנים שלו ממני, אסתובב לצד וארדם.