בדרך אל האמת, לשם. אנו מוותרים על הרבה כאן ועכשיו. אמת נבנית, משקרים עצמיים וחצאי אמיתות, רבע פנטזיה ומשולשי פיצה, חצי פטה וחצי אנשובי.
כשאני פוגש בעומק חלקי האלימות הקיימים בי, אני נרתע והיא, נלחמת להכיל. כשהיא פוגשת באהבה החולנית שלה אליי, היא נבהלת ואני, לומד מהותה של התמסרות.
המחול המכושף שלנו מסלים, נוסק לגבהים איומים בכל פעם. קתרזיס פואטי דו-חודשי, עד שנוכל להרגע משדינו. או עד שהם יגמרו אותנו חיים.
זה מחירה של אמת. לשעתה.
לימדתי אותה לא להכנע לכלום, רק כשאי אפשר כבר ועומדים למות, עוד קצת אחרי, נמתח את חבלי הנשמה. הטוטאליות הרצחנית שלה והנוקשות שלי והקרח מתחיל לבעור. אנחנו משפשפים ביבי הנפש, בעוצמות שטרם ידעתי, ספק אם אי פעם אדע. אנחנו חולים. אנחנו פגומים ואנחנו לא רוצים שזה יהיה אחרת.
דפקתי לה סטירה באמצע הרחוב שגרמה לזעזוע והיא מנסה לפעמים להימלט על נפשה, אך כבר אין לה כנפיים, היא נלחמת בכל מאודה באכזריות, למדה לפגוע ברקמות-רכות, למדה את ניגון האנשים. לומדת ועושה אותי גאה.
היא חיה רעה, שועטת ומנסה לנער מעצמה את הרוכב, שבמקום דורבנות כבר מצחצח חרבות מפלדת-דמשק.
קברנו ימים מתים בדרך, קברנו מאות ואלפי הבלים.
וברגע אחד מזוקק, המקומות העמוקים ביותר בנפשה המזוכיסטית, פגשו במקומות האלימים ביותר בנפשי הסדיסטית, האמת נבעה: "אני כל-כך שפוטה שלך שבא לי להקיא על עצמי".
ואני עונה לה, פעם הבאה אהיה עם אחרת, כדי להעניש והיא עונה, זה לא עונש, זה מוות.
ואני מבין, שמאז שנגעתי בה, אין כוס אחר עבורי ושום דבר אחר מלבדה, לא באמת מעניין.
ואני נשכב על המיטה בבגדיי, מהרהר לרגע אחד ומבין, פעם ראשונה שתחושה כזאת עוברת בתוכי, מביט לתקרה ואומר לעצמי: שמע, יא בן-זונה, אתה באמת מעריץ את האדמה עליה היא דורכת וזו, אמת לאמיתה.
