המוח, טרוד באופן קבוע בחקר אנומליות: הברכה, הקללה והתאים הטרוטים. הימים כמסע אל-עבר עייפות פסטורלית; פרקדנית כהלכה.
שווה בנפשך כי הינך שוכב על-גב אדמה רכה, עפאי-אקליפטוס מעמעמים עבורך את השריפה והכל סביבך שוקט:
אולי זוג פרפרים מפרים את אותו שקט מיוחל במשק כנפיים צחורות - הם לא נועדו למלחמה.
מצלולי רוח וחלקי מילים ילטפוך לרגעי דומיה אחדים, צלילותך תאפשר לספור את גרגרי האבק הנישאים ולמקמם מחדש כאוות נפשך.
מחיר האוטופיה השכלית, שלם בדם וקבל את העול. שכב וחמציץ בפיך, בוודאי ספוג שתן של כלב משוטט, אך אינך יודע זאת לבטח ויש בכך מן הנחמה. חשבת פעם כמה טרשי מחשבה נסללים בעבור רגעי הצלילות הללו. חשוב והרהר בכך עוד, עד תוגדש הסאה ואז תיתכנה פקעות הרהורים חדשות לאור ירח.
לעתים הירח משקר, אני טוען כלפיי עצמי; מתוך אסופת קרניו, קיימת לה אחת שאיני מצליח לזהות - תכלכלה בואך חיוורון:
היא תמיד מוצאת את דרכה אל פנים החדר ולעתים, גם אל סמטאות הלב.
צרצרים מחזרים על-גב מיטות זרדים זרות ורוח נשמעת דרך החרכים בין נשימה לנשיפה; איני מבין את אשר היא מספרת הלילה, אולי לא הבנתי מעולם ויש צורך להתהלך, עד שגם הגוף יכורסם מטריטות.
אך אותה קרן הפכפכה, מודגשת על ידה, נפך פרוזאי משתווה ושיפולי המחשבה נרגעים קמעה; סערות-דם שוככות לאיטן; הכל הופך כחול ומתמזג אל-תוך התמעכות כפויה ומשכרת.
לרגע אחד, הכו בי הדהודי צלהבים וניפצו זכוכיות הבנה - כל מה שכשלתי לקרוא לו בשם ואף להאדירו בצלם, חדר למחוזות הריק הנורא.
יכולתי לתפוש את עומק הריקנות הרגעית, המחלחלת אל-תוך עצמות, אך מיאנתי ובו ברגע הנקוב, התחלתי להבין את סיפורה של הרוח, בנקודות.
חזיתות בתים מתחלפות, מרפסות מטות לנפול והעין תרה אחר צמחים קמלים באדניות - את הלבלוב, כל איש רואה. אור טלוויזיות מרצד בעד וילונות מצהיבים ומשווה נפך ריקני לשוטטות.
הצעדים מהירים באופן תמידי, כדרך קבע תבחר נקודת ייחוס, מעולם לא ניסיתי אחרת: אין כמעט בתים חמים, הרוב נראים קרים ומנוכרים, העולם פועל על אוטומט - פנסי רחוב מצהיבים שבים ומזכירים זאת אליבא דאמת.
סיבי הליל עוטפים את חלקי הלבנים, אין להן מבנה סדור, כפי הנראה והן ערומות בחשרה וערומות מטיט: בלילות איטיים החשכה הופכת נוזלית וניתן לראותה זולגת לאט ומכסה טפחי מחשבה ורצפות שקועות משנות דריכה.
אין תנים בעיר ולפיכך אין יללות, הן נטבעו בלילות אחרים; מועבים בעיקרם. רק רשרוש צל-עלים ואת-חפירה רחב הנוגס אבן שפה אפורה, דוחף את עיניי כלפיי האופק הכהה, אני בוחר נקודה נוספת וממשיך לצעוד ולצעוד.
מוצף הבנה קתרטית, אני חווה רגע עצמי מהוקצע; איני רוצה להגיע אל אותה נקודה לעולם, אך איני רוצה לחדול מלראותה, אף לא לשבריר שנייה.
