כשאתה מסתכל על-עצמך דרך עיניים אובייקטיביות, אתה יכול לראות פגמים ואם אתה מספיק כן עם עצמך, אתה גם יכול לנסות ולתקן, מרגע שהבנת כי אכן מדובר בפגם.
אין דבר קל-ערך כהצדקה-עצמית ושינוי הרגלי הזולת, למפרע. אך במרבית המקרים, אנו חלקו הארי של, נכון, הזולת:
יכולתי להתחלחל ממה שקורה בכבישים למשל, אך לא-פעם, מצאתי את עצמי כמעט והופך לבהמות, להן בזתי. לא כמעט, הופך. אין בכך שום פרט נעלה, מן הצד ומאז שאני זוכר את עצמי, זה נתפש בעיניי כחולשה.
זעם וכעס מהווים את ליבת ההרס העצמי, כה אתה לומד על בשרך ונפשך: הרס עצמי הוא ליבת קיומנו והיותנו כאן - בין בשחזור ובין במחקר, בין במחשכים ובין בגלוי. התגאיתי בפני נבט שבניגוד אליה, לי אין כלל הרס עצמי. "לא הכרתי אדם שזועם כמוך, זה לא הרס עצמי?"
בוודאי שכן, לעתים אני צריך לנקות את המראה ולהבין שגם אני בהמה. לא הכרתי הרבה אנשים המסוגלים לרמת האלימות אליה הגעתי. לא ברחתי מעובדה זו מעולם ולא השליתי. אלימות מהווה זעם כבוש וגם במידה וניתן להצדיק אותה בכל דרך ודרך כל אות ואות, היא עדיין שם ורק עליך מוטלת החובה להתמודד עימה.
איני אדם שמאשים את האחר, מחלקו של הזולת עד חלקם של ההורים בהתפתחות התקינה, רק את עצמי. אמנם, יש הורים, גברים ולעתים גם נשים, שהייתי שולח אל הגרדום מבלי להניד עפעף וכל זאת על-פי אמות מידה אישיות הנכתבות בדם.
הלכה למעשה: כשנרשמתי לאתר בזתי לנשלטים, לשולטות שהיו נשלטות, למחפשי זיונים, למסוממים, לשיכורים, לאפסים אשר עפים ברוח, לגברים שאוהבים גברים, לגברים שמקבלים בתחת, לגברים שלא יודעים מה מינם, לגברים שהולכים עם ילדות ולילדות שקוראות את זה - אל תחפשו מי ישחית לכן את החיים, החיים עושים זאת בצורה מעוררת השראה. בזתי, בעיקר בזתי כי לי אין שום עניין או הרגשה שאינה חותכת, הן בחיים והן במיניות; שחור ולבן. אין כאן אשמה, יש כאן התפתחות אישית וכמו שכתבתי בעבר: "התפתחות קורעת בבשר החי, היא לא לכולם". זו אמת לאמיתה ורק אחד יכול לדעת כמה דרך הוא גמע בקבלת האחר, כי ראשית, הוא לומד לקבל את עצמו ואת המורכבויות.
מלמדים שלהיות חמום-מוח - גזירת גורל, אולי זה נכון חלקית אך מה שלא משכילים ללמדך הוא שזאת אחריותך לתעל, לנתב ולשלוט בכך, בכל רובד ורובד.
כשאתה עסוק כולך בלהיות שונה, אתה עלול להפוך למשהו אחר; אחת השאלות הקסומות של האני, במרבית רבדיו.
או פשוט להתפתח יותר ולזעום, פחות.
