יושב ובוהה בחתיכת ברזנט שהרוח מרדדת, כבר עברו עליו מספר לא מבוטל של עונות. ישנן שעות בהן הרחובות ריקים. כולם בבתיהם, נרדמים מול טלוויזיה לאחר ג'אנק וויכוחים על כלכלה ופוליטיקה, אולי גם על טיקטוק או איך שלא קוראים לדור העלוב הזה שגדל כאן. הרחובות עדיין ריקים, אני מלא בעצמי לרגעים מסוימים. אולי זה הסתיו המגיח לזמן מועט, אולי זה אני שמתבגר והולך והופך פשוט יותר ובמידה ברוכה גם נסבל. יותר מקודם.
אני צועד לבד ברחובות וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו, מסתכם במילותיה הענוגות של גברת קובינגטון המונחות לפתחה של אוזן קרויה:
"No Nathaniel, oh no Nathaniel
No Nathaniel, no, there must be more to life
There has to be a way that we can restore to life the love we used to know
No, Nathaniel, no, there must be more to life
There has to be a way that we can restore to life the light that we have lost".
הפרדוקס המתגלם שם באופן מוחלט - נמחץ תחת רכות קולה ומטשטש כל יסורי מחשבה. לא איבדתי את האור, מעולם לשמחתי אך גם פנסי הרחוב מאירים מבחוץ.
אני עסוק בבפנים, באור תחת העור.
---
האוויר זז, נוסע אפילו ורק אני והעצים עומדים בדרכו; אין הוא חדל, מבלי משים הוא זורע זרעי תקווה בגזעי עץ ואדם. הימים מהולים דוק תוגה - כערפילים על-גב טונדרות מאובקות והלילות, הם כבר מהולים בניחוחות הפנמה וצלילים מתגברים ממערכות מחשב משתכללות והולכות.
מרים את מכסה המנוע, יש משהו נפלא במכניקת מנועים, גם עבור הדיוטים התרים אחר אסתטיקה פריפריאלית במסעות קלושים. גם עבור סמרטוט מקופל אשר נדרש לבצע את ייעודו, יש משהו מנחם בסימני המדיד על סמרטוט לבן - כגרפים על-גב דפים מוקלדים.
שמן, מים בפעולה איטרטיבית - הרכב חדש אמנם, אך גלוי וידוע לכל נוהג ונוסע, כי רכבים חדשים אינם פוטרים מהרגלים ישנים; הם אולי פותרים את הצורך במוסכים, ניחא. אך אין בהם בדל אופי - בכך אני פותר ואולי בגסות מירבית.
האוויר עדיין נוסע במהירות חרישית, גם חלונות וגם מזגן מנגנים בזמן הווה ואני מניע את המוזיקה: הקלידים המבשרים הבטחה כבירה תחילה; תקעתי אותו על השנייה השלישית, כדי להגיע לאיזשהו זן ואומנות אחזקת הצלילים. כשם שאני ממשיך לחפש מכסה לטרריום הצילנדר ומסרב להזמינו לפי מידה, החיים הם לימוד סבלנות אחד גדול, עד שאתה מת, אולי גם בסבלנות, אף פעם לא הבנתי את הצורך בה, אך לקראת ארבעים, אתה מבין כי היא נחוצה.
בסבלנות רבה אני מהדק את רגלי כנגד דוושת הגז לקול צווחת המנוע, המסרב להבין את שאירע - אני ידוע בעוצמתי לגרום לדברים לגמגם. ישנם מנועים הדורשים אכזריות ברוטאלית ובלתי מתפשרת כדי שיוכלו לתפקד, גם נשים אחדות. כך זה אמור להיות וזה אכן משתלב כערב ושתי - כחול לבן וים טורקיז.
אני מרגיש את הכוח עובר מהמנוע בואך הילוכים, לכתך גלגלים. אני מביט קדימה בזמן שהקטע המיסטי שואל, אומר, קובע ?Do you love me
בשאגות תוכחה אדירות, אני חלק מהרוח כרגע והיא זורמת דרכי ללא מפריע עד שאמצא את עצמי סוגר את חלונות . אף אחד לא יאזין פרט אליי, אף אחד לא יצרח מילים ואף אחד לא יאהב, ללא סימן שאלה, בסימנים אחרים. אגיע, אני אומר לעצמי ונטמע בין נחיל מכוניות נטולות אופי, שקטות וחלונותיהן, פתוחים.
---
הקפה עבש במעט והניחוח הארומטי הייחודי, מתחיל להתפוגג בחלל המבואה; אין כבר כוסות קל-קר לבנות כמו פעם, היינו מפוררים אותן ברוח ומדמיינים שזה שלג - גם השלג נהיה חם כבר.
אני משנה את המקלדת לעברית, כדי לא לשכוח להלום באותיות הקדושות במהירות הנדרשת. בין סדקי חיים ומחשבה, אני מאפשר לדברים קטנים להוליכני בדרך לא מודעת. כדי לתרגל משהו שאיני יודע מהו, טרם ואולי לא אדע לעולם.
קודם לכן, אפשרתי למוזיקה לזרום והיא הסיטה בנוכחותה אל-עבר ההתחלה המהפנטת של Your latest trick, שוב שיניתי את המקלדת. אני אוהב את תנועת האצבעות הנמתחות, אולי כך מרגישות רקדניות המנסות שפגט בפעם הראשונה. כשהשיר החל מתנגן, קונוטציות מתוך סרטי בלשים בשחור ולבן עלו וקטעים החלו מוקרנים כלאחר כבוד בראשי; פתע הרהרתי בילדות ובסרטים הישנים אשר הוחלפו בכוכבי-על היודעים לעוף ולזרוק פטישים, לבושים בגדים צמודים של כוסיות ורקדניות עם מגיני ברכיים וזין. אני חובבת אנימה, אני חובב מארוול, אני שונה. אני חובב כוסשיליראבאקערס ונעצב כשאין אמת בנמצא; הכל נמהל במכירת כרטיסים ומשחקיות; כולם מאופרים ודואגים לשיער, שרירי חדר-כושר וגבות מגולחות.
בעבר, גברים היו מתגלחים עם חתיכת זכוכית, בעלי קול עבה ועמוק. מנומסים כשצריך ופראיים כשאפשר. סוחבי משאות ובעלי רגליים כשל בהמה. טרום עידן השיחות על רגשות וכלל המוחצנות הנשית השוררת - אותה אחת אשר קוראת לגברים להיות עדינים ומרוב עדינות לרצות לזיין את עצמם לדעת, כמו האפסים שהם הפכו להיות כאשר כל אחת עם מחשוף מסובבת אותם.
נעצבתי לכמה רגעים, הרמתי רגליי על השולחן כמו פעם ונזכרתי בג'ון ויין וגרי-קופר שהיו יורקים טבק על אדם ובהמה, באפטרשייב ברוט ובג'ינסים העבים להחריד ובעוד מחשבה רודפת מחשבה, שלהי ארומת הקפה הזכירה לי כי אני עדיין ישוב, ברקע, המוזיקה אשר מוליכה אותי בחרה את Epitaph ומבלי לחשוב, התחלתי ללטף את חגורתי. השפלתי עיניי אל עבר רגליי הבהמה שלי וידעתי: במידה והקפה הבא לא יהיה מושלם, חגורתי תעבוד וגם בגד הגוף החשוף, לא ישנה, הוא מעולם לא שינה.
---
סתיו:
לעתים, מבקש אני להתחבר למילותיו הנפלאות של פרנסואה רבלה: "והרי בכל לב איש-מולדת, נהר שוצף מאיים להטביע ואש כבירה מאיימת לבער בלשונות ארגמן וגיצי נחושת המאירים מחשכי עולם אפל. פרקים מוצא אנוכי את עיניי הבוהות בנופי-בראשית ואישוניי התרים אחר אגלי-שלמות שהאל הגדול ברוב חסדו ברא לנו; לעצב את דתנו ודעתנו, בהתאמה, לאחר מראות הנכר וייסורי האתמול. מודה ליבי על זכות אישוניי להכיל את מגוון המרקמים והמראות, נופי הבדיל והגלים, הימים והיבשות.
ובכל ערב-רב מסמא זה, שניים חביבים עליי במיוחד ומצויים בנופיה הענוגים של צרפת: חורשות אורנים ותחת שמן".