קוטביות החיים מתנערת מעצמה: המנעד המוחלט בין אכזריות ברוטאלית המדממת מקרביי לבין הרוך וההכלה; בין חובות החיים, המחזיקים אותך שפוי במידה מסוימת תחת פני השטח לבין ההעלמות בעצמך ואני אכן נעלם בעצמי - מורגשת ביתר שאת לאחרונה: לא חסר לי כלום, כל מה שיש לי נבנה ונהרס בידיים בוטחות. מעולם, כל חיי הבוגרים לא התלוננתי ולא האשמתי איש או אישה בטוב או ברע, אני כבר חושב בשנאה יוקדת על דוקטורט שני, רק כדי לשבת ולהביט מחוץ לאיזה חלון ולחשוב על תאוריות שלא ניתן ליישמן וללכת פתע לאיבוד בנבכי המילים, הרעיונות, האידיאולוגיות השנונות, הבזויות וללעוג בענווה לרפי-שכל שלא מבינים הרבה.
ענווה. אולי התרופה היחידה לזעם הגולמי שחותך מבפנים וזה השיעור שמעולם לא השכלתי להבין. רק כשאתה נמעך טוטאלית ומגרד שאריות בשר, אתה מבין וכשאתה ממשיך בטמטום, אתה מגרד עוד, בזעם, בקטטוניה, כמו הומלסים בניו-יורק: אצלם ראיתי את החיוכים היפים והשלמים ביותר, שעות לפני שהגיעה משאית אשפה כדי לקחתם לקבורה - קפואים, ריקים ויתומים. מעולם לא ריחמתי על מכורים, אבל בחיוכו הסופני של אותו בחור, כשמקהלה מלקטת תרומות מזמזמת מארש ונגן אקורדיון אחד המזייף, מלווה אותו אל שלכת ימיו בשלג, נבע משהו שלא רואים בחיים.
הכל כנראה נמצא בניתוב, בכנות העצמית, בפחד מהתפוצצות, התנפצות, התלקחות ספונטנית על כל שנות הגלות הרגשית וביבי הנפש המודחקים.
אני מקנא לעתים באנשים שרואים בדברים משחק. שמסוגלים לקחת סמים, לשתות לשוכרה, לזיין, לתת ספנקים או איך שלא קוראים לזה ולעצום עיניים ולברוח לרגע מהקיום הנוכח, גם בחלומות אני יודע כי אני חולם.
עשרות נשים, על רובן המוחלט הייתי מוותר. אפס סמים, אפס הימורים, אפס בגידות, אפס השתכרויות. בעצם, אני לא מקנא בפרומיל באף אחד, לכן אני אני. קינאתי בעגנון פעם, אולי עדיין, בחדות, ביכולת ההבעה. קיבלתי בעיטות מחנכות כיאות ומהן למדתי שאין אפשרות לשחרר לרגע אחד עול. אם אתה לא נושא אותו בגאון, הוא סוחב את כוסשלאמאשך למטה, לתהום הנשיה. אתה יכול למצוא את עצמך מטפס ומטפס ומטפס ומחפש את האושר שידחק את הזעם והשנאה ממרבית התאים ואף למצוא, אני באמת מאושר, לא כמנטרה, לא כמיראז' ולא שום אפקט פיגמליון, ודאי ומוכח, לצד הזעם הכלוא ולצד השנים השבורות, איבדתי עשור אך מצאתי את עצמי, מחיר זעום.
מרבית הנשים מעולם לא התגברו עליי. פגעתי בהן נפשית בעומקים שהדעת אינה סובלת - ביסודיות אכזרית וקפדנית ואפילו שנים הרהרתי בהיותי פסיכופת, אני לא, אבל עצם ההרהור הוא חתיכת מסע במסדרונות הנפש ואני אכן אמן מסדרונות.
האושר מחזיק אותי. הבגרות וההבנה שכבר הגעתי למקום שכל מה שאי-פעם ארצה, קיבלתי גם עם נבט.
כל חיי אני מונוגמי, גבר של כוס אחד וכוסים נוספים מעולם לא משכו אותי, חסין פיתויים, לא מחפש חוויות, לא מחפש לברוח. מחפש ידע. אמת, התמודדות והרס ואולי זה שכך מעט כשהאחריות מטלטלת אותך ואתה מבין שכל מזוכיזם שאי פעם פגשת, לא מדגדג את יצר ההרס הטמון בפנים, את השדים אשר גוררים בברוטאליות רצחנית לאסלה ומטביעים ראשים לקול הלמות אגרופים מוחקים, השפלות כל-כך חמורות שאין בינן לבין רטיבות שום קשר והידיעה המוחלטת, שהסכר עדיין לא נפרץ. אתה אסוף, עד כמה שניתן, עד כמה שהדעת יכולה להכיל.
חזרתי בסתיו, רק כדי ללמוד שזה לא בהכרח הסתיו, אלא הציפייה לבואו ולבא אחריו; אני הולך לשתות קפה ולצפות בעצים מנוערים בידי הרוח ולכתוב, ולכתוב.
נבט, כל פעם שקשה לך תזכרי שאני אוהב אותך ואת תמיד, תמיד בליבי. את גם תמיד פסע מתהום, אבל זה כבר בינינו.
שלך לנצח.