יממה חלפה. מצעים צחורים מהודרים הצהיבו ושורטטו בדמות מעוייני המזרן. ניחוח מתקתק כשל פירות נרקבים מעטר את קצוות החדר, הזיעה מחניקה מעט ואנו ממאנים לפתוח חלון, הלז יקשר אותנו לעולם החיצון ובזה אין כרגע צורך. הלכנו לאיבוד בעולם העור, לא היה כל צורך לחדור, באותן השעות זה היה אך מוזיל; טעמנו.
פירורי אוכל, לחם בעיקר אשר נאכל בחופזה כדי לא לגרוע מרצף הפרוורטיות המתמשך, מפעם לפעם נדבק לאחד האיברים ונאכל בשנית כדי ליתן אנרגיה זמינה. מראה סוריאליסטי במקצת של רצפה ממורקת ומיטה מטונפת, גרם להרהר בנוגע למרכז קיומנו הארעי - עירום נפשי. מפעם לפעם השתנתי עליה, לפעמים באגביות ולפעמים כשעינינו נעולות ופיה נפתח ללא מחשבה כלל.
הרבה נוזלים נשפכו והקנו את המגע היחודי, במשך יומיים תמימים בין ערות לשינה לשונה לא משה ממני, פעם ראשונה שהבנתי שחור תחת יכול לרחף. בכל תנוחה ומנח, היא מצאה דרכה אליו, הכל עדין וענוג, לא עלה צורך לכוונה, פשוט התענגתי על התענגותה עליי. מפעם לפעם כשגופי התיר, פקחתי עיניי ובהיתי בתקרה כשתמורות עזות זורמות בינינו וחוזרות רקורסיבית לחלל החדר.
קימוריה נצרבו בתוכי, מאותם יומיים, הבנתי רעב מהו והבנתי על בשרי, מהותה של תשוקה.
לאחר כיומיים, פתחתי חלון ורציתי ליפול מעולף על המיטה הישנה בתוך חדר ישן למגעה של הרוח; המיטה החדשה הגיעה, החלון בדיוק מעליה ושנינו למדנו זה מכבר, מהותה של תשוקה.
מיטה חדשה, זכרונות ישנים וקימורים. הפעם, נאכל לפני.