מספר חודשים לא גילחתי אותה, יש משהו מאוד ילדי בצורה ובדרך שהיא חווה את חוסר התחושה בשערות, זה מרחיק ומפריד בינה ובינו; כרונולוגית, תהליך לקיחת הכוס הוא תהליך עמוק הנמתח לשלבים ולאורך זמן: כשמונה חודשים בכל פעם היא הייתה קוראת לי לנקות לה. היא הייתה נעמדת, מרפקה שעון כנגד הקיר בו הייתה מתכנסת גם בושתה מאותו הרגע, ישבנה המפואר היה מובלט והייתי מנקה בתנועה עדינה מלמעלה למטה. תמיד הייתי נשאר לראותה כורעת להרים את תחתוניה המופשלים כדי לקבל את מבטה הנבוך כשהיא מבינה שאני מסתכל. כל פעם מחדש, הייתי נפעם.
כמה אמת יש ברגע הזה, כשאתה מסתכל עמוק אל-תוך העיניים לאישה מחרבנת - נטולת חופש, נטולת פרטיות, נטולת כל יכולת להתגונן. רק להביט ולתת דרור לעוד נדבך חשוף.
כשנה וחצי גילחתי שם, המבוכה הפושה כשהיא הייתה נשכבת, פשוקה ועירומה בחלקה התחתון על המיטה בזמן שהייתי מורח בעדינות סבון ומנקה את הסכין בקערת מים קטנה - הייתה גורמת לי להרגיש את הבעלות בכל אצבע ואצבע. כשהגיע, הייתי מסיים בנשיקה. לא עבורה, עבורו. אני אוהב אותו ללא כל קשר אליה.
בכל מקלחת הייתי נוכח כדי לנקות אותו, שוב ושוב בתהליך סיזיפי, הייתי קם באמצע הלילה, בחגים ובשבתות. כדי לגרום לקצר, כדי לקחת אותו, לחמוס אותו ולהפרידו לגמרי ממחשבותיה ומהלך חייה התקין.
היום היא בכתה קצת, לא בכי מטורף אלא קיטור מלווה דמעות. שאלתיה לפשרו והיא ענתה, אני כבר לא יכולה עם דרישותייך המיניות. כואב לי הפה, הכוס שורף ואני יודעת שתכף תרצה עוד.
כעסתי, לא הכיתי, לא אמרתי דבר. קמתי וכופפתי אותה בכוח, גופה כבר מתורגל לפרצי הבעלות וחדרתי - כמובן שהוא הרטיב בעבורי.
כוס, לעולם לא שוכח.