אחד הנדבכים הפילוסופיים המעניינים אותי ביותר, מצוי בהגדרת אמת - מי אני אל-מול כולם, מי אני אל-מול עצמי. מה העצמי? כמה מרבית כולם, לא משקפים דבר והם ארעיים בכל רגע מרגעי הקיום.
שליטה בכללותה, היא קונפליקט. היא יומרנית על פי הנחות היסוד לכל הפחות וכמו כל דבר בחיים, האויב האמיתי של כל תכנון, הוא חקר האמת. אחד יאמר סובייקטיבית, אחד יטען בתוקף שהיא אובייקטיבית, אין זה משנה את עניינו של הדיון העצמי.
טייסון, המתאגרף הפילוסופי טען פעם בתוקף שלכולם יש תוכנית, עד שהם מקבלים אגרוף לפנים(תרגום חופשי).
אני מסכים לטענה הזו, האגרוף אינו רק אלימות או טרור, האגרוף הוא הצד השני; לעולם אינך יכול להעריך אותו כיאות, כשהוא ממש כן ופתוח בכל נבכי נשמתו, אתה יכול לאמוד.
נבט ואני שונים. אחרי כחצי שנה שהיינו יחד וכהרגלנו בחקר האמת, שוחחנו על ההתחלה והיא טענה שפרט לטירוף ולשונות שבי, שום דבר לא היה משהו שהיא הייתה בוחרת בו וגם הנ"ל היו רק מסקרנות והרצון לחוות משהו שונה, היא טענה שהיא חשבה שנזדיין כמה פעמים ונמשיך בחיים. "לא ידעתי אם אתה משקר לי בהכל או שבאמת כל מה שאתה טוען הוא אמת לאמיתה".
זו הייתה האמת שלה, היא אחזה בה, גם כשהיא לא הייתה יכולה לרדת לעומקה המוחלט היא ניסתה. הכנות, הרצון, הפתיחות והשברים, קנו אותי. אותנטיות מזככת; שום מציאות לא יופתה, שטחתי בפניה את האמת שלי והיא את האמת שלה: נאמר בעדינות שהתאמה לא הייתה שם - פטרתי את העניין שאותי זה לא מטריד ובין כה וכה היא תלמד להתאים את עצמה אליי, אל צרכיי ואל מי שאני ומה שאני רוצה, האחריות עליי.
כמו בכל סיפורי האגדות, היו קרבות עזים, היא פחדה ממחוייבות, לעצמה לדעתי לפני הכל. פחדה להטמע, לגור ולחיות עם מישהו אחר כל יום כל היום. פחדה לאבד את עצמה. לחטוף. להכנע. להשבר והכי הפחיד אותה, להתאהב ולהיות נזקקת. תמיד ראיתי את מי שהיא הייתה ואת מי שהיא יכולה להיות, למן השיחות הראשונות, הדבר היפה ביותר אצלה, מה שמשך אותי יותר מכל - עצם היותה אבודה.
גם בלהיות אבודה יש צורך באותנטיות והיא נבעה, לא נבהלתי ממנה וידעתי שכדי שמשהו יקרה, יש צורך להיות. להיות באמת. הייתי. היינו. בקרבות, בתשוקה, במחנק וברווחה. הנפש החופשיה שבה, לא קמלה, היא פשוט שינתה חופש, היא תמיד הייתה ותמיד תהיה חיה רעה בהתנגדות, באסרטיביות ובדומיננטיות וזה מה שהופך אותה למושא תשוקתי, מלבד הגוף האלוהי המשרת אותי וסובל עבורי.
היא לומדת לתקן את דרכיה, היא משתפרת והיא כבר לא חושבת על לברוח, או שכן אבל כבר אין לה סיכוי או ברירה, באמת. כל מעגלי הטירוף נשברו במבט אחד, כשהיא על הברכיים, חצי שונאת, חצי אוהבת. מביטה עמוק אל-תוך עיניי כדי שנוכל לנהל את שיחותינו הרועמות בשתיקה עמוקה ואמיתית. אחרי אגרופים לפנים ולצלעות, כדי לסכל את תוכניותיה ולגרום לה לקבל את שלי: אותה אחת שכל חייה פחדה ממחוייבות ומחתונה, אמש, שכבנו יחד ואמרתי לה שבקרוב, אמצא מישהי צעירה יותר שאוכל לעבר, היא שאלה אם אתחתן איתה ועניתי שכן.
חה, היא צחקה: "אני אישתך".
אמת.