אם ישנו דבר מה המשמח אותי במיוחד: עצם העובדה שאני אב לבנות. הן הכניסו לתוך חיי רוך שלא ידעתי שקיים: הדאגה, הליטופים הקטנים, גם התבוננות עצמית בהתאמה וכפועל יוצא, אופי הסערות. זה נותן שהות להבין את המין הנשי, על כל או על מרבית גווניו.
הגדולה שאלה אותי אם כשאני "אפטר" היא עדיין תוכל לשוחח איתי בטלפון ואמרתי שלא, לכן אנחנו מוכרחים לדבר כל הזמן וכמה שיותר ובכך זה נמדד בסופו של יום, ביכולת שלהן לבוא לידי ביטוי באופן מוחלט ככל הניתן, בעיקר כשזה גובל באיזורים שגורמים לך להפתח ולהתפתח.
זה החזיר אותי לילדות, להבנה הראשונית שאנשים מסיימים פרק ולא מתחילים חדש. אני זוכר איך הייתי שוכב והתריס היה פתוח למחצה כדי שאראה את אורות הרחוב המוחשיים, שאתפס במשהו קיים. היתרון בכך שאתה חווה את ה"פחד" הזה בגיל מוקדם, נעוץ בעניין שאתה יכול לאחסן אותו בעליית הגג למשך ימי חייך. באופן נפלא, פחד מהמוות מתנהג בקורלציה ישירה למדד אושרו של אדם; משמע, כשאדם עצוב או מדוכא, הוא אינו פוחד או פוחד מעט וכשאדם מאושר, הרי הוא מבין שיש לו הרבה לאבד ולפיכך, פוחד. ככלל אצבע.
היא הביעה משאלה בקול, היא ביקשה "שאבא ואמא לא יפטרו בכלל", זה מה שהיא מבקשת. לא הגבתי ונתתי לה להתבטא, היא פתאום הייתה כל-כך בוגרת למראה ומבינה את העולם ושמחתי שיש לי בזה חלק ממשי.
כחצי שעה לאחר מכן, היא נרגעה וביקשה ממני משהו והשבתי בשלילה כשאני מביט אל-תוך עיניה: "שתפטר, שתמות כבר ולא יהיה לי אבא", פלטה בזעם אך סייגה בכך שהיא כועסת ואין לקחת את דבריה ברצינות.
אני לומד.