"For the world's more full of weeping than you can understand".
W. B. Yeats
חופות פנסים מלוות, זהו לילה כזה בו האוויר עומד למרות שאני נוסע. לעתים נדמה לי כי אין מספיק קור בעולם על-מנת לכבות דם חם ולעתים אני ממתין בכליון עיניים לבוא הגשם: לשבת מרופה על ספסל עץ נרקב ולנסות להביט בהשתאות בטיפות הניתכות ולהתמכר לרעש החוצב, הבלתי פוסק של הגשם מנסה לקרוע גגות.
אני לא עורך חשבון-נפש, מורכב מדי לחיות עם עצמי יום אחרי יום, אך גם בעתות גשם, ישנם רגעים בהירים בהם אתה מלקק את קצה שפמך; כדי להבין באמת האם טיפות הגשם הן אכן מים ואתה מבין כמה רגעים נטולי אחריות מוחלטת יש להורים כלפיי ילדיהם ופתאום זה מטלטל - גן, בית-ספר, חברים ואתה לא תמיד נמצא ובכל השחור הזה אתה מבין שלא משנה כמה שליטה באמת יש לך: החיים הם קורי-עכביש ודברים עוברים דרכם ואתה פתאום מבין הורים שדיברו איתך על חרדות, הרי אבהות היא בעצם נקודת המפנה מחרדה תאורטית לפרקטיקה נושכת ואז מגיעה התפילה, שלא תצאנה רקובות כמותך ושהחיים ינהגו בהן בחמלה.
ישנו מעבר מקשיחות לקהות, הוא עדין וכמעט בלתי נראה, אך בנקודות מסוימות הוא מורגש וגורם לך לרצות לקרוע את בית החזה, כדי לדעת למה לא תמיד אתה מרגיש את הדפיקות, את ההלמות, את החיות. המעבר הוא תוצאה של בעיטה אחת יותר מדי. כנראה.
זה משליך על הרבה, על מה שהיית ועל הצדדים האבהיים בכללותם גם הזוגיים: גילוי אכפתיות שאין בה בדל מלאכותיות וזה מעבר לבגרות הנפשית, מעבר לשליטה, סקס, אינטרסים. פתאום דאגה נכנסת באופן טבעי ואתה לא מוצא את עצמך ישן באוטו רק כדי לחשוב ולהרהר מבלי לשמוע נשימות: אנשים גורמים מהר מאוד לשעמום, לחזרתיות מונוטונית, הם בעיקר עלולים להפריע לך לשמוע את עצמך.
אצלנו כבר ישנה חברות, יש אמון, הבנות הצרובות בעור ובעיקר, את היכולת לשמוע את עצמך, גם כשהכל סביבך רועש: אולי הישיבה על ספסל מלמדת שיעורים בלוגיקה אלמנטרית: במידה ואתה דואג - אתה נמצא במקום טוב.
אולי בגשם הבא אשמור לה מקום על הספסל, שתטעם גם היא.
