מעולם לא ייחסתי חשיבות יתרה לשליטה: היא תמיד שם ועל מה שקיים, אין צורך להוסיף ולדון.
מאז ומעולם שיקפתי ודיברתי את רצונותיי באופן הברור ביותר - במידה והחלטת להכנס איתי לאותו חדר, כל מה שארצה יקרה, אני אלים, אני מאמין גדול בכפייה, בשעבוד ואעשה כל שנדרש על מנת להבהיר נקודה:
זהו עבורי מרחב פרטי, בו אין שום הגבלות או גבולות למה שיכול לקרות בין בני-אנוש בוגרים ויחסית שפויים בדעתם. לפיכך, מעולם לא נפגשתי עם צעירות ממני ביותר משנה ותמיד וידאתי באופן שוטף, כי הצד השני מבין למה היא נכנסת. בשונה מהמרחב הציבורי, בו אפילו לא שרקתי או הערתי הערה מינית לעולם - אלו דברים שאני בז להם.
מאז ומעולם חיפשתי כוחות שווים, יש שדים שלעתים ראוי להתנגד להם ולבחון את מידת האימפולסיביות ויש שדים שכמה שלא תנסה, הם יבלעו אותך, גם כשזה קורה פעם בשנה ועבורי, זה היופי - לחיות בעבור רגעים, ניצוצות אמת המפלחים גם את החלל הכבוי ביותר.
בהתחלה, כמו שלמדתי על בשרי, היה קשה לה לקבל את התואר "נשלטת" ולחיות איתו בכבוד; ממרום נסיוני, אני מצליח לתפוש כי זה אכן קשה ובהתחלה, לא השכלתי להבין זאת: מאות דקות שיחה נסובו סביב עניין זה: "עשיתי זאת כדי להתקרב", "רציתי לבדוק", "חשבתי שתוותר", "זה מורגש רק כשאני חרמנית" ועוד.
אני יכול להבין שנאה עצמית כשאת מנוהלת באופן שוטף, את הדעת המשתנה ואת הניגודיות בין האופי החזק לרגע בו אני מנגב בה פיזית את הרצפה. לעתים אני מהרהר בשנאה הזו וברווח העומד בצידה; כמה היא מתנגדת כשאני מכאיב לה כשהיא לא בתוך זה או גוער בה בעצבים כשהיא לא עושה משהו כפי שאני רוצה בדיוק.
אני חושב שבשנתיים הללו היא הרוויחה את עצמה, כשהיא מנוהלת בצורה יחסית גאה באופן מתמשך, במיעוט הקונפליקטים ובהבנה שכשטוב לי, טוב לה. הרהוריה העצמיים לעולם ישארו, השנאה העצמית על כך שאני נותן לה לאונן על עוד חלקה שהרסתי בהתנגדותה הגולמית ואולי יותר מכל על השייכות; אולי כל הנ"ל הם מחיר כדי להיות איתי, או לפחות למקדמה על-חשבון חיים שלמים קדימה: זה אולי המחיר של להכנס לחדר ולא לדעת, רק להרגיש, כמו שאני מוכרח שיהיה. את המחיר להיות איתה אני משלם, כשאני מצליח להכיל את כל הניגודיות הזו, הן שלה והן שלי ולעטוף אותה גם לאחר מכן.
מסתבר שגם אני נכנסתי לאותו החדר.
בקליפ, כוסות קפה.