לפעמים הייתי מסתכל על השחורים באוזנו ובחלק הימני של מצחו, אתה תוהה מה גורם לאדם להגיע למצב כזה ולמה אף אחד קרוב לו מעיר לו.
ריח שמן מכונות ושאריות מתכת מכורסמת עטופה בשבבי ריתוך - זה עדין אך בלתי נסבל בו זמנית וניסיתי, או יותר נכון דובבתי, כהרגלי עם מניין האנשים השבורים. על כסף, על פנסיה, על תנאים, על בית קפה פעם בשבוע, חוץ מזה הכל מת, הרוס עד היסוד ואין על מה לדבר, עבודה. כל חמש שנים להחליף רכב רק כדי לגלות שאתה הורס אותו בזה שאתה שומר עליו מכוסה באיזה ברזנט מזדיין וישן, מהודק כנראה ואיך לא, דהוי.
תמיד התחברתי אליהם בנקל, אולי כיוון שאני שבור בעצמי וישנו מכנה משותף, או איזושהי קורלציה בין שברים. אנשים שלמים מעולם לא עניינו אותי, יש מהם ערימות. תהיתי אם אי פעם הוא הגיש זר פרחים או עצר רגע כדי להביע השתוקקות למשהו וכמה שבריריים החיים כשאתה רק ממתין להזדקן לבד, אתה הופך ערירי בחייך.
עסקתי בהרבה תחומים הפרושים על-פני תקופות שונות, על-מנת להתפרנס כמובן ואת אנשי השוליים זכיתי לפגוש תוך כדי ההתבוננות העצמית: קיים קשר הדוק בין אובדן היצירתיות לבין השכר; כשאתה משתכר באופן נפלא, היצירתיות עומדת למכירה ולהפך. אמנם, בתקופות שונות רעב הוא אלמנט בעל נפך רומנטי, אך כשאתה הופך לאב ועדיין דוגל באותה אמונה, אתה מטומטם.
תמיד היה לו שחור בין הציפורניים והוא היה אוכל ארוחה אחת ביום, בבית, אף פעם לא בעבודה. גם כשהיה מתלבש, היה נשאר דהוי, אותו אדם, אותם קרביים. תמיד הסתובבתי עם מברשת קטנה, שאף פעם לא יתחיל להערם שם לכלוך, כדי לא לברוח רגע אחד מן המשמר, לא לתת לבוץ הזה לשאוב אותי ולהפוך אותי לחי-מת, לחסר יצירתיות ואיכשהו שלם: כשהייתי תוחב אצבעותיי לעוף, לבתקו ולאוכלו עם הידיים, לא הייתי מרשה לעצמי לזלזל כך בעוף, הייתי יושב ומקרצף וגוזר בסיזיפיות יומ-יומית כל התעקלות. עד היום.
מאז שאני זוכר את עצמי, פחדתי להיות כמו כל האנשים הכבויים שראיתי בתור ילד מופרע. אני מפחד מהרגע בו אביט במראה ולא אמצא אותו שם, אני מנקה את הציפורניים עדיין, לא אפסיק לעולם.
לא מכרתי יצירתיות, גם לא ערכים.