ללמד לגמור, זו מטלה פשוטה. אתה צריך להיות עקבי ונוכח יחסית, געי כאן, געי שם, אני נוגע כאן והופ, את עפה לארץ הפיות ושלום וברכה על העולם. אך בשביל לקבל בלעדיות על הגמירות, כאן זה כבר סיפור אחר - אתה מוכרח להיכנס תחת האלונקה, או לתת לאלונקה לשבת עליך:
בעדינות על הפנים, אתה אוחז בפלחים מאחור כדי להדק ולהגביל את התנועה אחורנית: איך הולך הפתגם, תן לדגדגן דג ישבע ליום אחד, תן לו לשבת ולהשתפשף על קצה הלשון והוא לא יזכור מתי אי-פעם הוא היה רעב, אז כזה. בצורה מעגלית, רק בסוף כשהדגדגן מת מבושה ומצורך, תן לו את מה שהוא צריך. לאחר המסגור והתנועות המונוטוניות הרכות, אתה שומר באדיקות על קשר עין בין הזזת שד אחד לשני ונהנה מכל העולמות, בזמן שלא ניתן להפריד בין ריר וריר והרי לך, בלעדיות כמו סוכן נדל"ן בחליפה מבריקה המדבר עם הידיים.
איך לימדו אותך פעם בקומדיות הרומנטיות: ילדות רעות אולי משיגות את החתיכים, אך ילדות טובות יושבות לאבא על הפנים.
