ויש את הפעם הראשונה שזה קרה, זה מול מראה, כדי שתוכל להסתכל ולראות האם קיים משהו שונה, האם זו אותה בבואה. הפעם הראשונה בה פחדת מעצמך - שונה מכל פחד אחר, ממה שאתה מעולל, ממה שאתה מסוגל לעולל.
---
זה מלווה, זה כמו פסקול חיים, זה לא עוזב ורק מתי-מעט מוגנים מהרצון להתעלל, לרמוס ולהקטין. את הפעמים שברח שתן במכנסיים ואת הפרצוף אובד העצות הנלווה; איך הגעתי למצב כזה?
---
לוקח זמן עד שאתה משלים עם מה שטמון בך, עם הרצון לכבות כפיות רותחות על שדיים בכיתה ב, עם הרצון להשחית נפש גם כשהיא כבר לא שלך. לגרום לאנשים לפקפק במציאות, לאט, ביסודיות וסבלנות. אם קיים דבר אחד שאני מצטיין בו, זו יסודיות. לא הכרתי עוד אחד כמוני.
---
אתה כבר לא רואה את העולם במונחים של קורבנות, אתה מצדיק את המעשים. את רמיסת הזכויות האלימה, את המסגור המצומצם - את הפעם הראשונה שהפחדת את אמא, שהבנת שאתה שונה ומסוגל לרוע, אבל גם נפשות חולות זקוקות לדרור ולמחשבה חופשית, לתשומת לב לפרטים שאחרים כלל לא יכולים להבין:
לעווית הקטנה ביותר, לגמגום הבלתי נשלט ולניתוחים הסיזיפיים איך להשפיט, בכל תחום מתחומי החיים. איך לגשת לנפש, איך לרסק ולגרום לתלות מוחלטת, לטירוף, לחשש.
---
ואתה מתבגר, אתה מבין שיש גם צד שני למתרס, הצד שצריך את מה שיש אצלך. זה תמיד מפליא מחדש, אני רגיש לדברים, לתהליכים, לניואנסים ברמות מפחידות. אתה לא תמיד בוחר להתאכזר, זה יוצא והרגיעה היחידה הגיחה יחד עם האבהות, התמתנות איטית, מעט חמלה - הדבר הראשון שחיפשתי באישה מצוי ביכולת לחמול, זה בסיס רחב ביותר. גם אצלי הוא קיים, כלפי חלשים, נדכאים וכאלו הזקוקים לעזרה ולא מסוגלים להגן על עצמם.
---
זה בסדר לייסר, להעביר עינויים ולרצות להשחית נפש וגוף, פעם עוד הייתי מהרהר בזה כצורך, ביסודיות. אולי אני פגום מהיסוד ואולי אני רגיש כבר רק בקצוות.