כשאתה ילד, כמה מרחב קרטון יכול להכיל: הוא יכול להיות מבצר, הוא יכול להיות כלא והוא יכול פשוט להוות שעות משחק כשעוברים לבית חדש. בסופו של יום, הוא נזרק לזבל בגמר שימוש, כדי שלא יתפוס עוד מקום. במידה ושפר גורלו, הוא גם נגזר או טוב יותר, מגיע לבית חדש נוסף.
---
אתה בונה לעצמך ממלכות ויש לך נתינים, לפעמים אתה רוצה להציל נסיכה או לכלוא אותה בצינוק קטן עם שלשלאות ענק כדי שתוכל להתעלל בה, עדיין. ממלכה. אתה שומר על הממלכה בחירוף-נפש מדרקונים הרוצים לפלוש, כל עציץ בסביבה הוא ג'ונגל - עולם ומלואו כששיפוד או אלקטרודה הם כלי הנשק החדים והמפחידים ביותר. מפית היא גלימה והכל מצוי בשפע - אין לך כלום ויש לך הכל בדמיון.
---
כשעברנו לשכונה חדשה, הייתה גבעה וחשבתי שהיא הנקודה הקיצונית ביותר הקיימת - סוף העולם. עיניים ילדיות לא משקרות ועד שקיבלתי את הגלובוס הראשון שלי, הגבעה היוותה הקרטון החדש; גלגולה של ממלכה. על-גבי הגלובוס הכל אפשרי, הייתי יושב איתו על ברכיי שעות כדי למצוא מקומות חדשים שאף אחד אחר לא מכיר - ארץ המלכה מוד ואי הפסחא, מקומות נידחים המופיעים כנקודות קטנות על גביי עיגול כחול ברובו. אין גבול, אין ספור שקיעות ואין ספור זריחות, אתה עדיין ילד.
---
החיים ממשיכים ובין לבין טסתי הרבה וכל טיסה תרמה מעט להבנה ששוב אני מחפש קרטון - אבולוציה הפוכה. קיימת ריקנות בטיסות חזרה ארצה שאף פעם באמת לא הצלחתי להסביר לעצמי, אולי זו החזרה לחיים האמיתיים מחיים בהם היית עובר אורח ואולי המקומות הם באמת ובתמים לא מהווים ממלכות. יש כבר פחות זריחות וכשאתה תופס שקיעה טובה אתה מתמלא. קרטונים הם סתם קרטונים עוברי אורח בחייך החדשים, לעתים הם זרוקים ליד הפח ועתים קורעים מהם חלקים ומשליכים. הגלובוס מאופסן, הברכיים שחוקות מעט והסקרנות מנותבת לדברים של גדולים.
---
לא מזמן כשעברנו דירה ונותרו קרטונים ריקים, בנותיי אפילו לא הסתכלו לכיוונם, אוציא את הגלובוס, גם אני רוצה שוב את אותו הדמיון.
בעיקר בעבורן.