שלהי הסתיו בעד חלוני, כסות לבעבוע הפנימי. עלי-שלכת כבר קמלים על רצפות רטובות ומשוות נפך של זמן מחליד לאיטו: שרוולי בד עוטפים את הרחובות הסדוקים וצעיפים ססגוניים מתחבטים בבשר כזנבות עפיפונים.
החלון המרושת פתוח לרווחה לאורך הליל, הצינה מפחיתה בי זרימת דם מהירה, אך באותה עת, האוויר עמד.
כהנה וכהנה תיאורים סחופים במניפת הגוונים המונוכרומטיים צבאו היותי וחדלתי מערות ריקנית.
הקצתי רווי אלימות - אקדח טעון כנגד רקה - אקדח טעון כנגד רכה אשר עומדת ומחייכת. אני מכרסם בה באיטיות, בגופה, בנפשה ובשפיות דעתה. מכרסם כדי לא להכחיד, כדי לחסום בעדי מלקטול, כדי לשמור על שפיותי שלי. כדי לתת לאהבה החונקת לפרוח.
הזעתי. הריח הגברי החריף. האמיתי. ללא ריחות מעבדה, זיעת-עמל, טרם גינוני השכמות וטרם כל פת ומשקה. הגולמיות המצחינה הנוראית, הנחיריים מתרחבים ממאמץ מחשבתי והכתיבה הפתלתלה חמקה בעד אצבעותיי המחוספסות.
נזקקתי לדם, לאלימות, לקורבן המחייך. לתחושת השיניים הננעצות ננעלות, עד גופה הופך רפוי על סף עילפון. ישנו רגע, בין כאב קיצוני לנפילה, בין החתכים, שהגוף טרם הבין את שאירע, שם אני פורח ושנינו נובלים.
המקום הנפלא והרך מצוי באמצע הגב, העור הנמתח והלעיסות על-מנת לשפר את אחיזת השיניים. לא ארגיש תזוזה, רק נשימות ומתוכן בכי מלוח, חרישי ונחבא אל הכרים. למרוח אותה בזיעה, באמת הנשפכת מתוכי; דרך נקבוביות מצולקות אשר מתאוות לדם על השמיכות. הכל נלקח ויוותר גם למחר ולאחרי עוד מחרים.
העיניים הופכות שחורות ואני חודר לאן שאני מצליח, היכן שאאחוז - אבקע נימים, אשחק שרירים ואחרוק שיניים ואת פירורי הבשר. מזיין מהר כמו הרוח שלא חדרה בליל אמש, ליל האכזבות הנורא. לא אעצור עד שאפול שדוד, עד שלא אוכל עוד להכות, עד קצה המוות המרחף. עד האיבוד מעבר לתהומות הנפש.
ואז ארדם בשנית, דרוך אך לא טעון.
