הספה הסגולה לומדת אותנו, את אורחות ימינו ולילותינו: את הכי יפה כשלא נוח לך, את הכי יפה כשהראש קבור בכריות הענק ואין לו לאן להדחף יותר.
במטבח, אני מתכופף קמעה כשהיא מכינה לי את האספרסו השני של הבוקר ונושך קלות את אחד הצדדים הרכים בבטנה. התזוזה הקלה מצידה היא הניצוץ שמדליק את כל השלהבת הסגולה - אני לא אומר מילה והיא לא עונה: מתמקמת על הספה הסגולה בקונטרסט לבנבן על סגול, אני מביא את הכבל וחודר.
הגובה מתאים, אני זקוק ממש לכיפוף ברכיים קל שבקלים, כדי שלא נעוף לעזאזל שנינו וננחת על ספה אחרת בקנזס. הצלעות חשופות לאגרופיי, כל אגרוף הכוס מתכווץ עליי והיא מתחילה להזיע מהחשש, מתחושת הכבל מלטף את עורה.
מעט תנופה ופעולת החריכה מתחילה, הבכי מעיף אותי מתחושת התלישות ואני מסובב את הכבל עוד חצי סיבוב על ידי הימנית וממשיך לעבוד משל חיי היו תלויים בכך. אני נדחק לתוכה וכל יציאה לתיקון הזווית מלווה בטפטוף זרע על עקב רגלה, כמו כלב מיוחם מוכה פרעושים אני מטפטף ונדחק וסופר את טיפותיי בין כאב, כוס ורחם.
ההצלפה האחרונה כמעט מעלפת אותה והיא כבר מקופלת לתוך עצמה, הכוס מרגיש לי קרוב ללב ואני מתכופף לטעום את המשעולים הנפוחים, את הערוגות שהכבל חרך. אנחנו לא גומרים, היום רק התחיל, הדמעות מרובות.
והפה פתוח.
