הייתה זו תקופה קשה, תקופת התכלבות והתנסויות חריגות: יש שיכנו אותה מלאת פגיעה עצמית או רצון לפגיעה עצמית ויש שיכנו אותה כתקופת הרס.
לא יכולתי להביט בעצמי במראה, לא אהבתי את מה שניבט ממנה - בלשון המעטה. היה לי מעט שיער תחת העיניים וזה הפריע לי מאוד: לקחתי מבלי לומר חומר שנקרא VEET ממגירת המקלחת של אמי ומרחתי. למרות שהיה כתוב על התווית להשאיר כחמש דקות ולהוריד בעזרת מטלית או צמר גפן העולם הפך אותי להארדקור ואני אוכיח לו כמה הוא צודק: השארתי את המשחה כעשרים דקות, שנאתי את השיער שם ואת עצמי כפועל יוצא והייתי מוכרח להכחידו. ניגבתי את המשחה, הבטתי במראה עמוקות ונראיתי כמו ביזון בסרטים המצויירים.
נחרדתי, אמי צחקה עליי ואמרה לי שמגיע לי בגלל שלקחתי לה משחה בלי רשות; הגעתי לתחתית של התחתית. חייגתי לחבר שלי מוריס, אמרתי לו שהחלטתי לברוח מהבית ולחפש משמעות: הוא ענה בקול שקט ואמר "אני יושן, דבר איתי מחר".
כאב לי, הכאב השורף של הנטישה החל מבעבע ונזכרתי במשוררים שכה אהבתי, איך הם מתמודדים עם כאב ואובדן. קטע אחד ממש תפס אותי זה היה של א.ביטר כמדומני והחלטתי לקעקע אותו על היד:
"גדלנו באותה שכונה
דומים היינו כמו תמונה
אכלנו מאותה פרוסה
עישנו מאותה קופסא"
שאוכל להראות לחבר שלי לשעבר את מחיר הבגידה.
כבר לא היה לי מה להפסיד, התנסיתי בממרח צמחוני וכשהייתי מסטול ממש באחד הבקרים, קניתי קופסת חזרת. יא רבנן, זה פתח לי את הסינוסים הגועל הזה. אפילו אכלתי אוכל אפור וקר עם גזר קרוש והרגשתי שאין לי יותר לאן להתדרדר. טעיתי, היו בו גם חתיכות עצם וחומר כזה שזז לבד. באותו יום, הבנתי לראשונה אכזריות מהי.
לא אשכח את אחר הצהריים המכונן, החלטתי להקצין את הכל. התלבשתי יפה: חליפה שחורה ועניבת קליפס לבנה והלכתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי לצפות בהצגה ביידיש.
כולם אמרו מיידלע וצחקו, אני יצאתי לקראת הסוף, מלא בזעם והבנה שלפעמים סתם כותבים על משהו שהוא מצחיק ורציתי לא לראות שוב אף אחד אחר. חיפשתי מגע, קרבה ואולי אפילו אהבה. חייתית ובועטת, כנגד המציאות המרה והנושכת של האיש עם לחיי הביזון הורדרדות.
בפינת הרחוב, עמד רוכל זקן שמכר ציפורי אהבה - התקרבתי והוא ניסה לנשוך אותי. החלטתי לאלף אותו. ידעתי מעט אומנות לחימה של רחוב ומחיתי בפניו על טיפולו הלקוי בבעלי-חיים.
מצאתי משמעות - מאז אני בעלים של רוכל.