אבולוציית התפתחות האדם טמונה באדפטציה וביכולת לתרץ תירוצים - עצמיים בעיקרם ומעטם מופנה כלפיי חוץ. העצמיות הינה האדם במיטבו, אנו משקרים לעצמנו עד שמגיע איזה נהר וסוחף אותנו. אנו מספרים לעצמנו חצאי אמיתות, כדי שנוכל לצלוח את החיים ולשרוד - הנהר מוכרח להיות עמוק וארוך, כדי שלא נתרסק על שברי סלע הקרובים לגדה.
סיפרתי לעצמי פעם, מזמן, שאני לא אלים ושאני לא מחפש קורבנות, אולי לתקופה האמנתי בכך. חיפשתי להצדיק, להרגיע את הסערות שבלב. אולי האמנתי שהאמנתי בכך ואולי זה היה השקר הבסיסי ביותר שכל מיני חלכאים מסתתרים אחריו וצועקים אד-הומינם. לא בכדי זוהי צורת ההפרכה האומללה ביותר והרי את דלת אמותינו אנו מכירים וגם זה לא על בוריו.
אנשים יכולים לסמוך על דיאטנית שמנה, על פחח עם רכב מרוסק ורופא מרושל בתואנות שלד כאלו ואחרות, כשלים לוגיים, כשלים אמפיריים וזין לפנים. כל אימת שאני נתקל במאמר כזה, אני מגחך לעצמי ופותר בעוד רסיס רחוק מן האמת. זה טוב. סכינים מתחדדות על ירכיים, לעתים על פלחי ישבן שזקוקים לדימום המרגיע:
צורת החשיבה היחידה הינה מתוכנו, כך אנו הלכה למעשה שופטים את העולם. כך נקבעות נורמות, מוסר, כך נקבעת התקדמות והרי, כל אדם מתהלך כאילו האמת מצויה בסלו, כאילו הוא האורים והתומים - כך צריך להיות - כמעט כולם בורחים כשמגיע הזמן לשכנע.
אך זה הנדבך הבסיסי מני נדבכים רבים אחרים המשוועים למקומם ומונחים בצבר ארכאי אמנם, אך לשם כך נדרשים לפנות מגירות מחשבה וגרביים. באמצעות יחסי-גומלין במלואם, ניתן לקיים את אותה שאיפה טמונה - השאיפה לאקווליבריום.
לכן אני נמנע מריגושים, מזמניות, ממציצות ברכב וזיונים על גגות נטושים. אני תר אחר הריגוש המתמשך בהרס נפשות.
סיפרת לעצמך שאת זקוקה לדאגה, לחום ולמישהו שיעמיד במקום כשצריך. סיפרת לעצמך שאכזריות היא רעה, שהעולם משחקי ואפילו חטפת סטירה כאן וסטירה שם. לפעמים אנו מחפשים רק להרטיב - אני מבין בנקל.
הייתי משתמש באנשים לצרכיי, עדיין כשאני צריך. היצר של אנשים חולים שונה, לפעמים הם סתם אוהבים לצפות במירוץ עכברים אינסופי שכזה. להבין ולנתח תגובות, חשש, חוסר רצון וסתם עצבים, לפעמים השימוש רק כי הוא עושה טוב.
השתמשת באנשים לקבל, השתמשת לפעמים להרטיב ולחפש דרך להתקרב, רצית לעמוד במקום ורצית תמידית להבין מי מסוגל ומי ישבר כשהסטירה כבר לא מחזיקה מים ומתחילים לגמגם.
זעם אלים הוא לא מקום לשאוף אליו, הוא לעתים מקום שמגיעים אליו כשחושבים שאפשר ללכת לדיאטנית שמנה: אתה מבין שאתה יכול לנהוג ולהוציא יד מהחלון, למרות שזה מתעתע, דבר לא יקרה. אתה נדפק כשאתה מנסה להבין כמה גוף תוכל להוציא מהחלון לפי שתעלם ברוח ותתפזר לחלקיקים ראשוניים ועדיין לנהוג.
כשמגיעים לזניט, תרים אחר משהו נשגב יותר, חסר שם לעתים אבל מבינים שהוא שם. הוא חייב להיות. קשה לקבל שהיית זקוקה לאכזריות כדי להתיישר, אולי קשה יותר לשקר לעצמך שזו האמת ולכן עדיף לברוח מכך, אבל אנו פוגשים את עצמנו בסופו של יום. כמו לעמוד מול המראה ולהבין שעדיף לכתוב שירים ומאמרים מלרצות לרוצץ גולגולות ולא להתנצל על כך, רק ללמוד לנתב למקומות ראויים.
בפעם הבאה, כשאת נדפקת אחרי שכל איבר ושריר דואבים, חסרי תחושה ואת מנסה בכל כוחך לזוז, כדי להבין שאת עדיין חיה: את אמנם לא רואה כי השיער דבוק ומסתיר את העולם מעינייך, ברגעים הללו, כשאת מהססת מה נכון ואמיתי, אני מסכים לך לחשוב על פיות ולמצוץ אגודל, לפחות האשליה תמנע ממך לגמור ולהגיע אל השקט הגדול שבאמת.
שקט הוא תוצר ממכר, שקט מתעתע, שקט הוא אינסופי וניתן לשאוף לשהות בו יותר ויותר.
לפעמים, כששקט בחוץ ואני ער באחת האשמורות, אני מאזין לעולם גוסס לאיטו ומחפש באוזניי, בחושיי, בכל מה שנהיה ממני את הצרצרים מחזרים, כדי לדעת שהרומנטיקה עדיין קיימת ומעבר לכל מה שאנחנו, יש את מה שנהיה.
כשאת רוצה לחם, לכי לאופה. כשאת רוצה ללמוד איך לא להיות, הגעת למקום הנכון.
את בבית.
